הו שלום. מה שלומכם?

בשנה האחרונה כתבתי 4 פוסטים בבלוג, שזה אומר מבחינתי "צרצרת" – היה פה כל כך שקט ששמעו רק את הצרצרים שרים.

חצי השנה האחרונה שלי היתה בסימן התנתקות מהרשתות החברתיות. שזה מהלך די דרמטי לאחת כמוני שכל הזמן שם, בונה קשרים באמצעות הרשתות, ניזונה מהמידע/הידע ויוצרת לא מעט תוכן. זאת היתה החלטה לא פשוטה בכלל עבורי.

אפשר לאמר שהשנה האחרונה היתה שנה של שתיקה חיצונית וצמיחה פנימית.

הכל התחיל באוגוסט 2021, כשבין הסגרים הצלחנו לטוס לשיט נהרות בצרפת עם ההורים שלי. (אני יודעת, תוכן אישי ופחות מקצועי אבל תשארו איתי רגע, כבר מגיע המקצועי). בזמן ששטנו בנופים עוצרי נשימה, תקענו בגטים לרוב ונהנו משקט מופתי מסערת החיים, אני הרגשתי אי נוחות, תסכול ואפילו קנאה קשה.
קנאה? בטח תרימו גבות. כן, גם אני הרמתי ושאלתי את עצמי מה קורה פה? והבנתי שבזמן של השיט, היה לי חלקי זמן לא מעטים בהם נכנסתי לרשתות החברתיות, בעיקר לאינסטגרם, וראיתי את כל העולם ואשתו נהנים, עפים על עצמם, נראים מעולה, אוכלים אוכל מושלם, ורק אני, נו…. הי, רגע. מה קורה פה?

בלבול חושים מוחלט.

אני זוכרת שאמא שלי שאלה אותי "מה קורה? למה את עצובה?" ותכל'ס הרגשתי חרא עם עצמי.
הנה אני, במקום באמת יפה ומיוחד ושקט ונעים, חווה זמן פלאי עם ההורים שלי והבנות, והתחושה שלי, במקום להיות טובה ונפלאה, היא תחושה של באסה, קנאה ותסכול. למה? כי לפני רגע גללתי ללא הבחנה בפיד באינסטגרם, אפילו לא יודעת מי האנשים האלה שאני עוקבת אחריהם ובעיקר למה התחושה היא תחושה נוראית.

הבנתי שהתחושה היא גם בגלל שאני סופרת את הלייקים בלב. מבחוץ אני יודעת שזה לא משנה בכלל ומה אכפת לי הלייקים שעושים לי על התמונות, אבל הלב מרגיש אחרת. שכולם במסיבה או בעשייה מטורפת ואני נותרתי בחוץ.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Yonit Tzuk יונית צוק (@yonitzuk)

באותו רגע הבנתי שאני כנראה "מופרעת".

להיות מופרעת דיגיטל זה מעבר ללהיות מכורה לדיגיטל, זה אומר שכל מה שקורה שם בחוץ מפריע לפנימי, גם אם אין שום קשר בכלל בין מה ששם לפה. והבעיה העיקרית שנוצרה בי התמכרות לא רצונית לרעש החיצוני.

בעבר כבר היו תקופות קצרות שבהן לקחתי חופשה מהרשתות החברתיות, אבל הפעם הרגשתי שזה הרבה מעבר. הרגשתי מרוקנת. הרגשתי שהשנה האחרונה שלאחר הסגר (שנת 2021) פשוט רוקנה אותי.
כשהעמקתי בזה עוד יותר הרגשתי מרוקנת לא רק מאנרגיה אלא מרוקנת ממילים ומרגשות חיוביים. כל מה שכתבתי היה נקרא לי טפשי, לא רלוונטי ובעיקר תפל ומשעמם.

אני! שניזונה מתחושות ומסנסורים פתוחים, שאוהבת לכתוב, שמלמדת איך ליצור השראת כתיבה. פתאום אני הרגשתי שמשהו רע מאוד קורה לי והייתי חייבת להתנתק פיזית בשביל להתמלא רגשית. הרגשתי שהרעש החיצוני הסיט את המנעד שלי כאילו איבדתי את הסנטר הפנימי שלי.

המקום הזה היה מאוד מפחיד. מאוד. משבר של ממש.

במקביל קרו דברים מאוד יפים בחיים העסקיים – שנות הקורונה היו הרווחיות ביותר של העסק (גם בזכות דברים שלמדתי – על זה בהמשך הפוסט, וגם בזכות שינויים שעשיתי), פתחתי סוכנות לשיווק דיגיטלי לעסקים גדולים עם איש יקר שהיה השותף שלי, חוויתי צמיחה.

אבל בתוכי משהו התרוקן. המילים שהתנדפו וחוסר האמון והסלידה שחשתי מהרשתות החברתיות – היו בעוצמה כל כך גדולה שזה הפחיד אותי מאוד.

ואז החלטתי פשוט לחבק את זה ולהגיד לעצמי, אוקי, אם את מרגישה מרוקנת, תני לתחושה הזאת מקום, תעשי את מה שאת עושה מבלי מאמץ ותנוחי רגע.

באמת מזל שאז התעסקתי עם הסוכנות לשיווק, עשינו דברים יפים ומעניינים והבלוגריסטית לקחה שנה חופש. אפילו טסתי לניו יורק ספונטני ולא העליתי אף תמונה לרשת תוך כדי הטיול – זאת היתה תחושה מאוד מוזרה אבל הביאה לי הרבה מאוד הקלה. אני חייבת להודות שגם מערכת היחסים שלי בבית עם בנותי וחוסר ה"צורך" של לצלם אותן ולתעד כל מיני דברים "חמודים" שהן עושות, משהו שם השתנה, נהיה יותר רגוע. וזה לא שאני לא אוהבת את הדברים החמודים שלהן, אבל התיעוד האינסופי כנראה התיש אותי. אז פשוט התחלנו לחיות עם רווחי נשימה יותר גדולים, אם אפשר להגדיר את זה ככה. ופשוט לשחרר את הצורך לתעד / להסריט/  להעלות.

כמו חצב שמחכה שנה בשקט, כך גם אני חיכיתי ועבדתי על הבצל שלי.

ומתוך הבצל, לאט לאט התחילו לצאת עלים קטנים ויפים – לאחרונה התחיל לדגדג לי געגוע למילים, למחשבות אותנטיות שאני רוצה לכתוב עליהן, משהו התחיל לנבוע מתוכי.

אז החלטתי לכתוב אותן בפייסבוק, זאת פלטפורמה שהיא נוחה ומרגישה לי יותר אותנטית מאינסטגרם. בהתחלה נכנסתי דרך הבראוזר של גוגל מהטלפון ולא דרך האפליקציה ומאז שעדכנתי את האוקולוס לטלפון, בכל פעם כשמשחקים בVR בבית, האפליקציה נפתחת לי אוטומטית בטלפון (משגע אותי מאוד ומרגיז אפילו).

למזלי הריק לא היה בואקום, כי גם בצל צריך הזנה. ולכן דאגתי למלא את המיכל שלי. איך מילאתי אותו?

למדתי. (נו מה? חנונית שכמותי… ציפיתם למשהו אחר?!)

מה למדתי בשנתיים האחרונות

אחד הדברים שמעוררים אצלי את חוש הטעם, המוטיבציה והעניין הוא הלמידה. אז נרשמתי למספר קורסים שאולי יעניינו גם אותך:

B-SCHOOL של מארי פורלאו – מארי פורלאו היא אשה מאוד מעניינת וחכמה לעקוב אחריה. יש לה תכנים שאני קוראת ומאזינה אליהם כבר שנים, וכל שנה רציתי להרשם לB-SCHOOL אבל תמיד היו לי תירוצים (יקר, אין זמן, זה לא יתן לי כלום), עד שהחלטתי פשוט לקפוץ על העגלה ולהירשם. היה קורס ממש מעניין. הרבה דברים אישררתי עבורי והרבה דברים יש לי עוד לעשות בעקבות הקורס הזה, בעיקר למדתי שם שאני בדרך הנכונה וקיבלתי עוד כלים שקשורים להתנהלות העסקית,לשיווק העסק (איזה כיף ללמוד עוד על שיווק) לקשר עם לקוחות למוצרים ושירותים שאני רוצה לפתח. אני אפרט בקרוב על הקורס עוד כי מארי אישרה אותי בתור משווקת הקורס וליווי בעברית של הקורס למי שירשם למחזור הקרוב דרך הלינק שלי. אבל על זה אפרט בשבועות הקרובים.

DCA  של איימי פורטפילד – אני מאוד אוהבת ללמוד מהפודקאסט של איימי פורטפילד, היא תמיד מעשירה את הידע שיש לי בתחום הדיגיטל והשיווק הדיגיטלי והיא מעבירה את הפודקאסט בהרבה חן ועניין. היא מדברת על המון דברים שונים בתחום השיווק הדיגיטלי אז לא תמיד כל פרק מדבר אלי. נרשמתי לקורס הדגל שלה שמדבר על קורסים דיגיטלים – איך בונים, איך משווקים ואיך מייצרים השקות. הקורס היה מאוד מעניין, היו כמה דברים שהרגישו שהם לא מתאימים לאופי שלי מבחינת ההשקות, כי אני עושה דברים קצת אחרת, אבל מה שהיא לימדה זה דברים נכונים, קרי, על פי המקצוע זה מה שאמורים לעשות. זאת היתה השקעה טובה בעיני.

השלמת תזה לטובת תואר דוקטורט בתקשורת – טוב פה נחלתי אכזבה קשה מאוד! סוף סוף החלטתי לעשות צעד נוסף לקראת התואר השלישי ונרשמתי לחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה לטובת השלמת התזה של התואר השני לקראת לימודי דוקטורט. היה מאוד כיף לנסוע פעמיים בשבוע לחיפה ללימודים, אבל לצערי, בזמן הזה נאלצתי לחפש עצמאית מנחה שירצה להנחות אותי בתזה ולאחר מכן בדוקטורט. אתם לא מבינים איזה מבאס זה היה, לא משנה למי פניתי – או לא ענה למייל בכלל, או מצא מליון סיבות למה לא מתאים לו להנחות אותי לתזה (אין זמן, אין עניין, אין לי רצון למחקר איכותני, לא מתאים בנושא, אין תקציב ועוד ועוד ועוד). כמובן שבתקופה הזאת העליתי את הבעיתיות למי שהיתה אחראית על הדוקטורנטים אבל מעבר ללהגיד "תחפשי ברשימת המרצים באתר או בפקולטות מקבילות" לא קיבלתי עזרה ממשית.
אז החלטתי לעזוב את זה. האמת, שאני לא צריכה את התעודה על הקיר ואת התואר בשביל ללמוד דברים שמעניינים אותי.
חבל לי? כן, בהחלט. אבל העולם השתנה מאוד, ואני מאמינה שיש כל כך הרבה אלטרנטיבות לידע, שאם להלחם, אז במקום שבו אני מרגישה ששווה לי באמת באמת להלחם עליו.

קורסים און ליין של לינקדאין – יום אחד לינקדאין הציע לי להרשם לקורסים שמתאימים לפרופיל שלי. אמרתי לעצמי "וואו איזה מגניב, זה חייב להיות מוצלח ממש". וזה אכן מוצלח מאוד, רק חבל שחוץ משני קורסים לא מצאתי את הטוסיק שידביק אותי לכסא באמת ללמוד… אבל רק שתדעו שזאת אופציה. עלה בסביבות 800 ש"ח – שזה הרבה כסף, ועדיין פחות מחמישית הסכום שהשקעתי בקורסים שפירטתי עד כה.

ראשדיגיטלי – אחרי האכזבה שהיתה לי עם האוניברסיטה, הלכתי להשקיע את יגוני בפייסבוק דרך הבראוזר ולא האפליקציה. (אני רואה פה פטרן התנהגותי, כל פעם כשרע לי או משעמם לי או מאכזב אני מחפשת את עצמי ברשת. לרוב אני חוטפת מהפוסטים על קורוה ובידודים והמצב בכללי עוד יותר דכאון) הפעם עלה פוסט מקסים של פרופסור ישע סיוון אחריו אני עוקבת עוד מהימים הראשונים של סלונה ז"ל (תראו מה כתבתי עליו בשנת 2012). והוא פרסם קורס שנקרא מנהיגות דיגיטלית. לא היה לי מושג על מה זה בכלל, אבל מיהרתי להרשם. בינתיים עברו שני שיעורים מרתקים.הוא מדבר על הדיגיטל ברמה אחרת, לווא דווקא של שיווק אלא החיבור בין החיים שלנו, הארגונים והדיגיטל. בעיני זה מאוד מרתק כי זה מדבר על הדיגיטל ברמה עמוקה ורחבה יותר במקביל. ההתייחסות היא יותר לארגונים ופחות לעסקים עצמאים קטנים, אבל הרבה זמן לא שמעתי הרצאות שמראות בפריזמה רחבה את מה שאני מרגישה. אני עוד לא יודעת אם אני ממליצה או לא, אני רק התחלתי, כשאסיים אכתוב את ההתרשמות שלי.

מה עוד עשיתי בשנה הזאת?

כשחזרתי מניו יורק הבנתי שגם הסוכנות לשיווק בדיגיטל שבניתי עם השותף שלי לא כל כך ממלאת אותי. אמנם אנחנו עשינו שם דברים יפים, אבל זה לא מה שחיפשתי לעצמי. (הי משבר גיל ה42… מה שלומך?)

החלטתי למכור את חלקי בסוכנות ולקחתי לעצמי 3 חודשים של חופש אמיתי, חופשת שבתון קראתי לה כששאלו אותי "מה את עושה?". וכנראה שזה מה שהייתי צריכה. חופשה מעשייה, מקריאה ברשתות ומנוכחות שלא תרמה לי.

בחודשיים האחרונים, בזכות סדנת 12 הארכיטיפים שעברתי אצל גלית שול, קולגה וחברה טובה, מאמנת עסקית בחסד, נפתחה לי הצ'אקרה. זה היה רגע מכונן של ממש.

הסדנה כל כך השפיעה עלי שפניתי אליה בהצעה לשתף פעולה ווהחלטנו להרחיב אותה ביחד לסדנה בשם "אני המותג" לארגונים שמחברת בין עולמות המיתוג לעולמות האימון העסקי ופיתוח קריירה. אני מביאה את מודל המיתוג האישי והיא מביאה את פיתוח הקריירה. הכל לאחר מילוי שאלון של מוטיבציות פנימיות. משהו באמת מיוחד במינו. סדנה מדהימה שהעברנו אותה בפורמט העסקי לנשות עסקים בבאר שבע, ושם, וואו עפו עלינו ועל תכני הסדנה.

ואז החלטתי שבא לי עכשיו לחזור קצת לפעילות. הכי התגעגעתי לפעילות של הקבוצה הסודית, ולכן החלטנו לחבר משהו מיוחד – קבוצה סודית עם הסדנה "אני המותג"  – היום התחלנו הרשמה לקבוצה הסודית המרגשת והמיוחדת הזאת.

בנוסף ג'ינגלתי בין בידודים למחלה, לנסיעות עבודה ארוכות של בנזוגי, בקיצור – היה רע וטוב ומורכב לתפארת. אבל אני פה. חזרתי ואני מתרגשת מאוד לחזור.

מה למדתי משנת צום דיגיטלית?

שזה הכרחי! או כפי שכתבתי לחברה בווטטסאפ "את לא מבינה איך שלושה חודשים של שקט ושל אי עשייה הצליחו לקדם אותי שמונים צעדים הלאה. הייתי צריכה את השקט הזה בשביל להבין דברים ולתת לתהליכים לקרות".

שיש רשתות חברתיות שאני מוותרת עליהן בשמחה (הי אינסטוש בי אינסטוש) ויש פלטפורמות שהן אני, בחיבור הכי רגשי אותטני שיש (הי בלוג) ואני ממליצה לכם לברר מה הפלטפורמה שנוחה, שמתאימה שבה אתם מרגישים הכי מחוברים ואיזה פלטפורמה לוקחת מכם המון אנרגיה ותסכול ופשוט לוותר אליה. ככה. כן. גם אם זה הבלוג הנטוש שלכם שעושה לכם רגשי (אני לא אעלב הרבה).

אני מאמינה שהיום יש כל כך הרבה אפשרויות למיתוג ושיווק ובשביל שזה יהיה הכי אותנטי וזורם, פשוט זה צריך להתאים. ומה שלא מתאים – או לקחת איש מקצוע שיעשה את זה עבורנו או לוותר ולחפש את מה שכן מתאים.

אני גם מבינה שיש הרבה התפתחויות והרשתות החברתיות לא הולכות להיעלם, אבל הן כן משקפות את הלך הרוח הכללי, ואם השיח בו לא מתאים לכם מבחינה רגשית / אישית / ערכית אז או שאפשר לחפש אנשים אחרים לעקוב אחריהם או שאפשר לחפש את המקום שכן נח.

מה שאני רוצה להגיד זה – שיש כל כך הרבה אפשרויות היום בדיגיטל והכל כל הזמן בתנועה. יש יתרונות וחסרונות לכל פלטפורמה ופלטפורמה, אבל מה שחשוב זה קודם כל ללמוד להתחבר ולייצר תוכן מתוך תחושה של נוחות. ולפעמים אפשר לקחת הפסקה ולחזור אחרי תקופה מסוימת, זה גם בסדר. העיקר שהנוכחות שלנו ברשת תהיה נעימה ונוחה קודם כל לנו, אחר כך לאחרים.

מה עוד למדתי? שלפעמים היצירה וההנאה מגיעה ממקומות לא צפויים – במהלך החודשים האחרונים, בעקבות השתיקה, פתחתי בלוג נוסף מקביל ובו אני חוקרת את עולמות המטאוורס מתוך עניין אישי – לא חשבתי שבכלל אפרסם אותו ואוציא אותו לאור, אבל עכשיו זה נראה לי מתאים. לכתוב סתם כך, מתוך עניין ותו לא. בלי מסגרת של תוכן מוגדרת או מטרה.

אז עד כאן המסקנות שלי.

נהניתי מאוד לכתוב אותן. ולחשוב עליהן ובעיקר התגעגעתי לכתוב. תודה על המקום.