על קרן קטקו איילי שמעתי לפני שנים בזכות אימי, שעבדה בתחום החינוך במשך שנים. יום אחד, קרן הגיעה אלי לסדנת בלוגינג ומאז הכל היסטוריה. אני ממש מתרגשת להציג לכם את הפודקאסט עם קרן על האתר המיוחד שנקרא חיים משותפים. איך רעיון לשינוי אפשר לעשות גם באמצעות הכתיבה, הבלוג והקהילה שנוצרת בזכותו.

מצרפת לינק להאזנה של הפודקאסט באפליקציות השמע השונות

הפודקאסט מונגש לכם פה גם באמצעות תמלול ווידאו של ההקלטה שלנו בזום

תהנו.

הי קרן, מי את ומה זה הבלוג / אתר חיים משותפים?

אני קרן קטקו איילי (KEREN KETKO AYALI) אשת חינוך, פעילה חברתית, בלוגרית, יזמית, מפתחת תוכניות, חברת מועצה וחוקרת פדגוגיה אקטיביסטית. אמא לארבעה ובת זוג של אוריה. מאמינה בהומניזם.

האתר חיים משותפים התחיל כמיזם חברתי שמטרתו היתה להציג ארגונים ומיזמים אחרים שפועלים כדי לקדם חברה משותפת בין ערבים ויהודים. לכן אפשר לומר שהוא פלטפורמה ומיזם ללא כוונת רווח שהוקם ב- 2016 . במשך הזמן הוא הפך להיות אתר תוכן שימושי המוביל בישראל שמספק מידע על חיבורים ועל העשייה האדירה הקיימת בין יהודים וערבים.

האתר מהווה מקור ידע שימושי במקום אחד לקהל הרחב, מוסדות, ארגונים, מתעניינים, יזמים חברתיים, אקטיביסטים, מכיניסטים, תיכוניסטים, סטודנטים וגופי תקשורת ואחרים.

חיים משותפים הוקם במטרה ליצור אימפקט חברתי, להשפיע על שינוי השיח, להגביר ולהגדיל את מס' המשתתפים הפעילים באירועים ופעילויות בתחום חברה משותפת. להעצים ארגונים ומיזמים שמקדמים חיים משותפים. עסוקים בעשייה ופחות בתיאור שלה. בבלוג יש כתבות המספרות את הסיפור של היוזמות ושל החיבור בין קהילות ובני-אדם.

למה התחלת את הבלוג חיים משותפים? מה עמד מאחורי הרעיון שלו?

התחלתי את הבלוג בשנת 2016. אז כמו היום וכמו ביותר מ-20 שנה אחרונות אני אשת חינוך במספר מגוון של תפקידים. אחד התפקידים שלי נהלתי ופיתחתי תוכנית לגשרים של שלום מטעם רשת אורט וביחד עם מרכז פרס לשלום וחברת גוגל. ניהלתי את התוכנית הזאת במשך מספר שנים ומאד התחברתי לאג'נדה שלה שמחברת בין תלמידים ערבים ויהודים, וזאת לא הפעם הראשונה שעסקתי בכך. גם כשריכזתי מגמת קולנוע במעגן מיכאל עבדנו ביחד עם איבתיסאם מרענה רכזת מגמת הקולנוע אז מפארדיס בדיאלוג דרך המדיה. אבל בשונה מבעבר, תוכנית גשרים לשלום, לוותה במחקר שהראה את שינוי העמדות של תלמידים האחד כלפי השני לאחר המפגשים. והתלמידים עצמם אמרו שחייבים תוכניות כאילו ובכלל להכיר ערבים ולהכיר יהודים ולהיות איתם בדיאלוג כל הזמן.

הסיפור הנוסף הוא (שעוד רגע יתחבר לראשון ויספר את סיפור פתיחת הבלוג) שמכיוון שאני אוהבת להתחדש בכל מיני טרנדים שלאו דווקא קשורים לחינוך ואז למצוא חיבור לחינוך. נרשמתי לסדנת בלונגינג שלך, יונית. והיה כל כך מלמד ופותח את הראש. אבל האמת היא שלא היה לי רעיון לבלוג. ולקח המון זמן עד לידת הבלוג הזה.

חוזרים לסיפור הקודם, מה שקרה שלאחר כמה שנים סיימתי את פיתוח התוכנית של גשרים לשלום ועוד פרויקטים עם אופי דיאלוגי וחיבורים, והתמקדתי רק בעבודה במשרד החינוך ומאד מאד התגעגעתי לעשייה הזאת.

ויום בהיר אחד קיבלתי טלפון מאיש עסקים ויזם חברתי שהכרתי במהלך השנים ובמסגרת פעילותיי השונות גם כמנהלת מתנ"ס. דני התקשר אלי וסיפר לי שאח שלו ינקי מזמין כל מיני אנשים שקשורים למיזמים וארגונים שפועלים לחיבור בין ערבים ויהודים, כי לדעתו זאת התקווה לשינוי בחברה הישראלית. והוא רוצה לשמוע על הנושא הזה יותר. ודני מזמין אותי לערב הזה.

אמרתי כן בטח. והייתי בטוחה שכמו שאני מגיעה לכל הכנסים בנושא של חיים משותפים, אכיר את כולם. וזה לא מה שקרה. לא הכרתי כי לא היו עוד אנשי חינוך, מסתבר שישנם מעגלים רבים שמחברים בין ערבים ויהודים בארץ שבכלל לא הכרתי ולא קשורים בחינוך. החל מהיי טק, ותאטרון, ולהקות מוסיקה ועוד ועוד. ממש הופתעתי מכמות האנשים החדשים שמקדמים את התחום של חיים משותפים. ינקי אמר שכל אחד יציג את העשייה שלו ב- 60 שניות מול כולם כדי שכולם ישמעו על העשייה. ותמיד צחקתי על עצמי שגם אם אני לא מורה באותה העת את המורה לא ניתן להוציא ממני, ובערב הזה, הוצאתי פנקס ועט מהתיק והתחלתי לרשום מה אומרים הדוברים ומי הם. בסוף הערב, כולם הרגישו שהערב היה מרגש כל כך ואני הייתי היחידה שכתבתי את כל הפרטים של כולם. דני הציע שאעלה את כל הפרטים לדרייב משותף או משהו כזה לא בדיוק חשבנו לעומק איך ומה.

"החלטתי שעל זה יהיה הבלוג. אצור אימפקט חברתי, אשפיע באמצעותו על שינוי השיח"

ופה הסיפור מתחבר ולידת הבלוג גם, כשחזרתי הביתה לא נרדמתי כל הלילה במחשבה שאולי אני אכתוב על החוויה הזאת כתבה בבלוג. ואולי בכלל זה יהיה הבלוג ואכתוב שם הרבה כתבות כי אחד ואחת שדברנו פתחו נושא שאפשר לכתוב עליו ולחשוף אותו לכל החברה הישראלית. זה מטורף חשבתי לעצמי. מה שכולם יודעים מהתקשורת זה רק הסתה ואלימות ואין מקום שבו מוצג החיובי בעשיה הזאת שמחברת.

והחלטתי שעל זה יהיה הבלוג. אצור אימפקט חברתי, אשפיע באמצעותו על שינוי השיח, אגביר ואגדיל את מס' המשתתפים הפעילים באירועים ופעילויות בתחום חברה משותפת. אעצים ארגונים ומיזמים שמקדמים חיים משותפים כאילו שעסוקים בעשייה ופחות בתיאור שלה. אכתוב כתבות שמספרות את הסיפור של היוזמות ושל החיבור בין קהילות ובני-אדם.

ודני – זוכרים? כל כך התלהב שהסכים לתרום את הסכום הראשוני להקמת הבלוג המקצועי על ידי דורון שהקים לי אותו בוורדפרס.

הבלוג הינו בלוג פוליטי, מה החששות שעלו לך בנושא?

מרתק שאת אומרת שהבלוג הוא בלוג פוליטי ובכך קובעת עובדה, בדרך כלל שואלים אותי האם הוא פוליטי?. ובכן, בגדול הבלוג הוא באמת מאד פוליטי כאשר כולנו מבינים מה הכוונה בפוליטיקה. פוליטי הכוונה ציבורי ולא פוליטי מפלגתי כמו שהרבה מתבלבלים וחושבים שפוליטיקה זה רק ימין ושמאל. ישנה מורכבות גדולה בנושא של פוליטיקה וחינוך ומתי מדובר על אידיאולוגיה פוליטית ומתי חשוב מאד כן לדבר על פוליטיקה בחינוך והבלוג הזה הוא כמובן פוליטי בהקשר של העומק שמגיע עוד מימי אריסטו שמתקשר במעורבות אזרחית פוליטית. לבלוג יש מסגרת מאד ברורה והיא שכל הכתבות בו הן על התחום של דיאלוג וחיבורים בין ערבים ויהודים, פלסטינים ויהודים מישראל ויש לכך אמירה שהיא גם חברתית פוליטית ציבורית ומשמעותית מאד.

מאד התחברתי לביטוי שטבעה קרול האניש בשנות ה-60/70. היא אמרה שהאישי הוא פוליטי והיא התכוונה לכך שנשים בשנים אלו רצו להשפיע בנושאים שקשורים לנשים, אבל הגברים נטו להגיד להם, זה עניינים אישיים של נשים, תתעסקו בהם שם ולא אצלנו בפוליטיקה… ואז קרול האניש שהיתה אז פמיניסטית כתבה מאמר שכותרתו היתה: "האישי הוא פוליטי" וכאן יש קשר ישיר לרעיון של הבלוג שנע בין הפוליטי לאישי. בחרתי נישה להתעסק בה שקשורה באנושיות, בבני אדם, בשכנים, בחברה הישראלית.

הבלוג מקדם אג'נדה ולא אותך, מה חשוב לך שהבלוג יכלול מבחינת תכנים, כותבים, יוצרים?

הבלוג מקדם אג'נדה הומנית ליברית שמקדמת דמוקרטיה לכולם/ן, צדק חברתי, שיוויון, גיוון, זכויות אדם – כל זאת דרך חיים משותפים שהם בסיסיים במרחב שלנו לטעמי. וכמו שאמרתי קודם "האישי הוא פוליטי" ולכן הבלוג לגמרי מקדם את האמירה שלי בנוגע לנושא. הוא מייצג את השאיפה שלי לחיבורים, לראייה חיובית ולהשפיע על הסדר היום הציבורי בכך שאני מקדמת ומראה חלקים שמתעלמים כיום בתקשורת הציבורית, והם כן קיימים בחברה הישראלית – במילים אחרות יש עם מי לדבר, צריך לעשות מאמץ לדבר וחשוב לדבר ולהכיר.

ממליצה מאד על הספר "אוזו ומוזו מכפר קאקאמוזו" שכתב אפריים סידון ואייר יוסי אבולעפיה. הנושא בספר מתאר משפחות, דורי דורות שכבר לא מכירים אך עדיין סוחבים פחדים ישנים והעתיקים מדור לדור פחדים האחד מהשני.

התכנים נוגעים לשפים למען השלום שהזמינו אותי לסיור בשוק בירושלים ולבישול משותף שפים ערבים ויהודים במסעדה, וללהקות מוסיקה ונגינה של ילדים צעירים כל כך שטסו יחד לחו'ל לתחרויות לנגן בשיתוף, לשתי נשים רקדניות ערביה ויהודיה שהקימו קבוצת מחול משותפת תאטרון, ועוד נושאים מטורפים, ובנוסף יש לי מדור של נשים אקטיביסטיות שפועלות לקידום חיים משותפים והסיפורים שם מדהימים. למשל אולפת חיידר שמובילה טיולים ששם נשבר הקרח תרתי משמע והתכנים בלי סוף. אפילו עכשיו בקורונה שלא טסים לחו"ל הוצאתי כתבה על טיולים רב תרבותיים בארץ, טיולי שקיעה או טיולים קולינריים. יש לי אפילו את שרון אשכנזי שגרה בארה"ב והרימה תוכנית בארץ שנקראת "סלט ישראלי" שמפגישה בין בני נוער.

עם אילו עמודים בבלוג (שהוא בעצם כבר אתר) היה לך חשוב להתחיל ואילו עמודים התפתחו עם הזמן?

היה משהו ממש מאתגר שקרה והתפתח שניתן ללמוד ממנו בנוגע לכתיבת בלוגים. בהתחלה אחת המטרות של הבלוג היתה לגרום לכך שכל הארגונים והמיזמים עליהם כתבתי יתחברו ויהיה שיתוף פעולה בין כולם. והקמתי עמוד שנקרא – "עזרה הדדית", אבל אז ראיתי שהעמוד הזה עומד לו די יתום. היו אמנם, קצת שיתופי פעולה ששמחו אותי למשל, שארגון אחד פרסם פלייר רק בעברית וארגון אחר אמר להם שזה נושא חשוב והם יתרגמו להם אותו בערבית. זה לא קרה הרבה ישירות על פני הבלוג. אחר כך הסתבר לי שהיו הרבה פעילות של שיתופי פעולה ודווקא כן סוג של עזרה הדדית ובכלל המון מידע שארגונים ומיזמים קבלו האחד על השני דרך האתר, אבל מאחורי הקלעים ובכלל לא בא לידי ביטוי בבלוג עצמו. ולכן החלטתי להוריד את העמוד הזה ובכלל לשנות את המטרה וגם לשנות את קהל היעד. בהתחלה קהל היעד היה הארגונים עצמם ויותר מאוחר הבנתי שהם גם קהל היעד אך לא העיקרי, קהל היעד העיקרי שעושה שימוש באתר הוא המנויים, אנשים שמתעניינים, תוכניות, מיזמים ועוד.

בהמשך הוקם צוות חשיבה של מספר אנשים שדברנו על קידום החיים המשותפים והשלום בכל מיני אופנים ומשם התחברתי למידענית מומחית ששמה ענבר יסעור  והיא צרפה אלינו עוד מיידענים כמו דן ואבי ואנשים נוספים ויחד הקמנו צוות שיחשוב על שדרוג האתר, ועל התמקצעות בתור מאגר מידע שימושי.

האתר עבר לשלוש שפות. הוספנו לוח דרושים, לוח אירועים מאד משודרג, קולות קוראים (לכנסים, למלגות, לקרנות, לימי עיון לסדנאות ולמחנות). וכמובן למאגר ארגונים ברמה מאד גבוהה שמנהל דן נועם ועם מנוע חיפוש בתוך האתר ברמה גבוהה ואפילו מפה שרואים בה היכן נמצאים הארגונים. זה היה שדרוג אדיר לאתר והפך אותו למקצועי ביותר.

ומאז ועד היום למעשה עובדים על עדכונים יומיומיים באתר מספר מתנדבים, כי הרעיון שהוא יהיה רלוונטי כל יום, זה הכלל של מאגר מידע מקצועי. יש לנו גם כל מיני שיטות שלימדה אותנו ענבר, אני אשתף – למשל, פותחים תיבת מייל שלנו שדרכה אנחנו נרשמים לכל הניוזלטרים של כל הארגונים וכך אנחנו מקבלים אליה חומרים ודן אחראי לבדוק את הניוזלטרים ומשם להעביר מידע לאתר. וכך אנחנו עוזרים לארגונים ולמיזמים לקבל סוג של יחסי ציבור דרך הפלטפורמה שלנו ומעודדים ומקדמים חיים משותפים.

איך הצלחת לגרום לאנשים שונים לשתף מהידע והתוכן שלהם בבלוג?

זאת שאלה ממש חשובה אבל התשובה עליה מורכבת. פשוט מה שקורה בארץ עם ארגונים שמקדמים אג'נדות חברתיות היא שהם בדכ ב – mode הישרדותי, ולכן הם בעיקר מייצרים עשייה ועושים המון ומחפשים תקציבים לעשייה שלהם. אבל לא תמיד מספיקים גם לדברר את העשייה שלהם, מה שנקרא פחות לדבר ויותר לעשות. במקרה הזה, לדעתי זה חבל. כי היחצנ"ות של כל העשייה של החיים המשותפים בארץ מקבלת מעט תשומת לב. והמדיה אוהבת כפי שאמרנו הסתה/קונפליקטים/רוע/אלימות/וונדאליזם פחות את החיבורים ולכן מי שעוסק בחיבורים עוסק בכך ופחות כותב על זה. זה נקרא גם "עיתונות של שלום" –  פה אני נכנסת עם האתר שלנו. ומשתדלת להגיע לכל העוסקים במלאכה ולבקש מהם את הסיפורים של העשייה שלהם. בד"כ אחד מביא את השני, או שאני שומעת או שמפנים את תשומת ליבי.

יש לנו כ- 2000 מנויים שמכותבים לניוזלטר. ודרך שם הרבה פעמים כותבים לי. מתקשרים, מספרים. וגם זה שיש היום עוד מתנדבים חוץ ממני באתר זה מאד מסייע גם להגיע לעוד חומרים. לפעמים דן מספר לי על ארגון חדש ואנחנו מתפעלים וכותבים להם ומבקשים שישלחו לנו חומר על העשייה שלהם.

 מה היתה ההשפעה של הבלוג שלך עלייך באופן אישי ועל השיח?

עלי באופן אישי הבלוג השפיע בכך שהכרתי המון אנשים חדשים, בתקופות של קושי בחברה הישראלית, יש שותפים שפועלים ביחד לקדם שיח וחיבור ולתת תקווה. למשל, כותבים לי במייל או בווטסאפ, משפטים כמו "הקול השפוי הזה שהגיע היום במייל עוזר לנו להתמודד עם היומיום של ההסתה" כל מיני תגובות כאילו מאד מעודד גם באופן אישי.

האתר למעשה לא מייצר פעילות אלא מהווה רק פלטפורמה לפעילות של האחרים וזה חשוב כי זה הרעיון שלו. אבל למשל, ינקי מרגלית יחד עם ארגון צופן ביחד עם הנס שאקור הרימו כנס היי טק משותף בכפר קאסם והייתי שותפה לכך וזאת היתה חוויה מרתקת ומאד מלמדת. כאשת חינוך מה לי ולהיי טק ולכל מי שהוזמן לשם… מטורף ומה להם ולחינוך ועדיין  מצאתי את החיבורים וחיברתי את מגמת הרובוטיקה של תיכון בכפר קאסם שהגיעו להציג בכנס ואל תשאלי איזה חגיגה היתה ובכלל כל החוויה הזאת מאד מרימה באופן אישי להיות שותפים לכתיבה ולעשיה. כך שהכרויות דרך הבלוג הם אחת ההשפעות הכי חשובות וגם בכך שנפתח הראש.

איזה סיפורי הצלחה את יכולה לספר לנו שקרו בזכות הבלוג ותכניו השונים?

אז אתמקד בסיפור הצלחה הכי גדול שקרה לי שקשור להתפתחות האישית, אני אשת חינוך במקצועי, ובמקביל בהתנדבות כותבת את הבלוג. הרבה פעמים מזמינים אותי להרצות על האתר ועל העשייה של "פתאום קם אדם בבוקר והוא מרגיש שהוא…" לא עם אבל עושה משהו… למען העם. וכשאני מרצה על כך, הייתי מפרידה ומספרת שאני בבוקר מורה ואשת חינוך ובלילה אני כותבת את הבלוג. ממש סוג של הפרדה.

ופתאום יום אחד בעקבות ההכרות של כל מיני אנשי אקדמיה עם הבלוג וחשיבותו הוזמנתי על ידי פרופסור נמרוד אלוני לכנס בינלאומי עם אורחים מחו"ל שהתקיים בסמינר הקיבוצים, והנושא היה: פדגוגיה אקטיביסטית ושם פתאום הבנתי את החיבור של החינוך ושל האקטיביזם. וכמו שספרתי לך שקרה לי בערב הראשון עם לידת הבלוג כך קרה לי באותו ערב, פתאום הבנתי שעל זה אכתוב את הדוקטורט שלי. הבנתי שאני רוצה לחקור פדגוגיה אקטיביסטית בארץ, כי למעשה זה מה שאני עושה, החינוך, הבלוג, החברות במועצה, כל העשייה החינוכית שלי פתאום התחברה גם לעשייה האקטיביסטית אזרחיסטית חברתית. והבנתי שיצאתי למן סוג של זום אאוט, הפדגוגיה האקטיביסטית מכניסה בתוכה הרבה מאד אג'נדות שהן למעשה סוג של זום אין, בניהם גם חיים משותפים, אבל גם אקלים וגם מגדר ועוד הרבה מאד אג'נדות חברתיות שחשוב לקדם. כך שאולי יבוא יום והאתר יהיה בהיבט הרחב של פדגוגיה אקטיביסטית ובתוכו דוגמא אחת שהיא החיים המשותפים. ואולי יתן שם מקום לעוד. את הצעת אולי אפילו להקים תת קהילת בלוגים חברתיים. או לנושאים הקשורים לחינוך וקידום אג'נדות חברתיות.

מה החשיבות, בעיניך, לאתר תוכן פעיל למטרת קידום פעילות חברתי?

תראי יונית, קודם כל מה שלמדתי ממך לאורך כל הדרך זה שיש חשיבות לבלוג בכל מצב, אם הוא אישי, מלווה עסק עצמאי או חברתי, מה שזה לא יהיה. וכל מה שהבטחת שיקרה, ושיתפת מהחיים שלך ומהיתרונות של הבלוג אכן קרה, קורה ועוד יקרה. אני חושבת שהאתר הזה הוא מקור מידע שרק עולה לו אחוזי הכניסות לאורך השנים בקידום אורגני בלבד.

יש לי כמות מתנדבים מקסימים שזה אוסף של אנשים טובים שלפעמים אני רק חושבת לעצמי, איך איך אני אוכל להודות לאנשים האלו כמו דן ואבי ואיקה, ושרונה ושלי ואפרת ומיה שאחראית על עמוד הפייסבוק ונורה הסטודנטית שאחראית על הפלטפורמה בערבית והגר לאנגלית, ואדית בלאס שמכינה את המדור של השפה היא המסר (10 מילים בערבית, עברית ואנגלית למשחק ולימוד) אין אין לי מילים. גם ארגון שתי"ל תמיד בסיוע ובתמונה. והניוזלטר הזה שמגיע למאות ואולי אלפי אנשים שמקבלים אותו ופעם בחודש יודעים שמשהו טוב וחיובי של חיבורים ודיאלוג ושיתוף פעולה קורה פה בארץ וזה נותן להם תקווה וגם עוזר מאד לארגונים ולמיזמים ולנשים ואנשים שמקדמים את העשיה של חיים משותפים, הפצה של נושא משמעותי שמתקשר לעתיד שלנו, למרחב המשותף, לדמוקרטיה לכולם ולכולן. זה לאט לאט משנה ומשמעותי. גנדי אמר שמי שלא ישן עם יתוש אחד בחדר סגור לא מבין עד כמה למשהו קטן יכולה להיות השפעה גדולה. אז מי יודע…

מה האתגרים שאת נתקלת בהם ואיך את מתמודדת איתם יש לך טיפים?

האתגרים מתחלקים לשניים – הראשון מתקשר למציאות הישראלית. לא תמיד זה יום מתאים להוציא ניוזלטר. לפעמים אני מתלבטת מה לכתוב בכותרת או בפתיח של הניוזלטר או אפילו הכתבה עצמה, אם קורים דברים שקשה להתעלם מהם ומצד שני בחרתי להראות בבלוג הזה את החיבור והחיובי ולכן לפעמים זה יכול לא להתאים או שזה הופך למאתגר.  לכן לפעמים אני מוותרת מחכה לתאריך מתאים יותר או לפעמים דווקא מתחברת. כך שיש דרכים להתמודד עם המציאות, אבל בהחלט מאתגר.

האתגר השני אולי גם מאתגר הרבה בלוגריות, זה הזמן הממושך שהבלוג חי. אני מדברת על 4 שנים ושדרוג מאד גדול במהלכם, והיום הבלוג הפך לאתר ומשמש כאתר מידע שימושי שמפעיל אחרים לעשייה עם כמות המידע השימושי שלו. אבל לפעמים מאתגר למצוא את הדרייב שהיה שם כאשר התחלתי.

וגם פה מוצאים דרכים להתמודד. ראשית אני מחוייבת למנויים שלי, וממש מרגישה את זה בגוף. אף אחד לא אומר לי תכתבי הרי, ולכן זה סוג של משמעת עצמית. אם עובר כמעט חודש ולא כתבתי אני מתיישבת לכתוב ושולחת ניוזלטר. אין אופציה אחרת – מחוייבות.

וגם עוד דרך להתמודד עם האתגרים היא כל הזמן לחשוב כיצד לפתח אותו עוד בהקשר של ההתפתחות האישית שלי ועל זה עוד נכונו לנו הפתעות. אני כרגע התחלתי לעבוד בעזרת המתנדבות על עמוד חדש עם מנוע חיפוש מותאם שיהיה קשור להוראה אקטיביסטית שזה מתקשר לתחום המחקר שלי. כך שזאת תהיה התפתחות ואני מאד מתרגשת מזה.

איזה טיפ את יכולה לתת מתוך הניסיון שלך למי שרוצה לפתוח בלוג חברתי  – מה צריך לדעת לדעתך?

אז ראשית, באמת כיף יונית שאת שולחת אלי לפעמים נשים שמתעניינות לפתוח בלוג חברתי, כי זה כל כך משמח שיש עוד שמעוניינים לקדם אג'נדות חברתיות דרך בלוג. זה לא ברור מאליו וזה מקסים. ואני תמיד שמחה לעזור ולשוחח ולדבר, זה מאד מוסיף. ולכן הטיפ הראשון סיעור מוחות, לדבר ולדבר – הרי זה גם מטרת הבלוג שלי דיאלוג אמרנו?!

הטיפ השני והוא הכי גדול זה מצד אחד למצוא את החיבור האישי למקום ששם יש שפע של רצון להשפיע. ואז ללמוד כל הזמן דרך דוגמאות אחרות שכביכול לא קשורות. אני למשל, למדתי המון מכנסים שלך יונית, שבכלל הם לפעמים היו סביב נושאים שלא קשורים לבלוג שלי אבל זה פתח לי את הראש. אני חושבת שגם כל המקום הזה העיף אותי במחשבות על חינוך למרות שבכלל לא היה שום קשר לחינוך. אבל הנה מוצאים את הקשרים דווקא במקומות רחבים ומגוונים. ואת יודעת מה זה פתאום מתקשר ומתחבר לי למטרות של האג'נדה שלי של הבלוג!!! כי ככל שנהיה מגוונים ונכיר עוד חברות ועוד תרבויות ונפתח ולא נבוא עם דעות קדומות מקובעות שהרבה פעמים תוקעות אותנו ואת ההתפתחות שלנו אלא נעבוד עליהם ונטפל בתחושות הגזעניות שלנו רק כך נתקדם, נתפתח, נהיה מסופקים יותר ומשמעותיים יותר. ולכן זה הטיפ המרכזי שלי. להתחבר לבפנים ואז להפתח לצאת עם קולטנים ל"אחר" וכך למצוא דרכים, לחקור ולבדוק ועל זה מדבר הבלוג.