לקראת הפודקאסט האחרון אודות בלוגינג, ביקשתי מחברי הקהילה שיתנו טיפ מפתח לטובת מי שרוצה לכתוב בלוג.

התשובות היו מאוד מגוונות וחכמות, בעיני, ולכל אחת נתתי גם את האינפוט שלי.

מזמינה אתכם להאזין לפודקאסט, אם נח לכם יותר, גם שם העליתי את התשובות של הקהילה.

הכי חשוב שתדעו על בלוגים:

יונית צוק: הקבוע הוא המשתנה הכי גדול:

אם תשאלו אותי, אני חושבת שהכי חשוב שתדעו שהקבוע הוא המשתנה הכי גדול, ולכן, פשוט להתחיל. גם את זה לא מושלם, וגם את אין לכם את הרעיון  מגובש עד הסוף, וגם אם הפלטפורמה עוד חורקת, פשוט תתחילו, משם הרבה יותר קל להמשיך ולהשתפר. שהרי, בלי התחלה, לא תוכלו להתקדם, לא חבל?

אני רואה המון בלוגים, במיוחד שתחום של אסתטיקה ויופי שפשוט נתקעים כי הפיקסל לא יושב במקום הנכון, או שאין תקציב עכשיו לבנות בלוג בפלטפורמה יותר יקרה, או אלף ואחד תירוצים. 

בסופו של דבר, אותם אלה שיש להם מיליון סיבות למה לא, לא עושים, לא יוצרים בלוג ולא נותנים להזדמנויות שלהם להגיע. 

ולכן, הטיפ הראשון שלי הוא פשוט להתחיל, לאחר מכן להשתפר וללמוד ואז להיות חלק מקהילה. אלו הם המרכיבים הכי חשובים, בעיני, להצלחה של בלוג כי הם יוצרים את הדרייב להתמיד ולהשתפר, לצמוח ולהצמיח. 

פשוט תתחילו. מההתחלה. כולם מתחילים שם, אפילו אם זה נראה שכולם נורא מצליחים ויודעים מה הם עושים. תאמינו לי שבהתחלה, לא היה להם מושג.

העצה של אנה באומל רוסו מהבלוג ועכשיו תורך: תכנון ואותנטיות

לאנה יש שתי עצות זהב שבתוכן היא כתבה הרבה עצות נוספות ואני חושבת שכדאי טוב טוב להאזין למה שיש לה לאמר לנו:

1. תכנון. התמדה ואורך רוח יאפשרו להמשיך ולא "ליפול" בתקופות קשות. בלוג זו ריצת מרתון עם עליות וירידות. תכנון, התמדה ואורך רוח מתאימים הן לתקופות של פריחה, יצירה ורעיונות והן לתקופות "יבשות" יותר אם מצד כותבת הבלוג ואם מצד הלקוחות. 

אני רוצה להתייחס לדבריה של אנה:

כשאני כתבתי את הבלוג האישי שלי, אני לא מתכננת אותו מבחינת לו"ז אבל כן מבחינת מסר. זאת אומרת, התכנון שלי לא היה כל יום חמישי בערב, אלא יותר השאלה ששאלתי את עצמי: "האם למדתי היום משהו ששווה לי להעביר הלאה או לתעד בבלוג שלי?" בגלל שהבלוג שלי ענה לי על חסך מאוד רציני של לדבר עם אנשים מבוגירם כשגידלתי את תמרי, אז הוא מאוד עזר לי ברפלקציה של מה שעובר עלי. וזה מה שגרם לי להתמדה.

המטרה של הבלוג האישי היתה תראפיה, גם היום, בבלוג זרזיפי אושר, המטרה שלי שם הוא ארכיון של דברים חשובים ולכן הוא כמו המלקטת של כל מיני דברים שכתבתי במקומות שונים ברשת, ואני אוספת לתוכו את התוכן כדי שהוא ישמור לי עליהם. זה גורם לי להתמיד כי אני מאוד אוהבת להסתכל עליו במבט לאחור, זה גורם לי ממש לאושר.

לעומת זאת, הבלוג המקצועי, זה שמפרנס אותי, שם הוא מאוד מאוד מאוד מתוכנן, החל מנושא, דרך קהל יעד ועל לרשימה אינסופית של פוסטים שאני רוצה לכתוב. זה גורם לי, כמו שכתבה פה אנה, ליצור תוכן גם ברגעים שפחות בא לי או מתחשק לי. התכנון שומר לי על הדופק של הבלוג.  וזה עובד. לזכור את מטרת הבלוג ולהמשיך כל הזמן קדימה.

2. הבלוג שלך צריך לשקף אותך. להעביר את המסר שלך. כשאת פוחדת לכתוב זה סימן שיהיו הרבה כאלה שירוויחו מהקריאה. אל תנסי להיות דומה לבלוגים אחרים. לכי על זה וראי בבלוג שלך מעבדה להתנסויות, מגרש משחקים, במה שנבנתה על ידך במיוחד עבורך – לקידום המטרה שלך ובעזרת היוזמה והאהבה שבוערת בך ❤

טוב, אני חייבת להוסיף פה שזה הקסם בבלוג, הקול שלנו. אחרת בשביל מי אנשים קוראים אותנו? אני חושבת שבבלוג יש משהו יותר עמוק מכל רשת חברתית אחרת, אבל אולי אני קצת לא אוביקטיבית. הבלוג הוא בסופו של דבר מראה שלנו, והוא זה שממתג אותנו מבחינה עסקית, מקצועית ואישית ולכן כמו שאנחנו נכתוב בו בצורה הכי טבעית, ככה הוא ישקף אותנו בצורה הטובה ביותר. 

חוץ מזה, שהכי קל לכתוב אותנו. זה כל כך קשה לכתוב את האחרים…. זה גם לא מחזיק מים ובנוסף הקהל מזהה זיוף מרחוק. 

אייל מליון מהבלוג גינה במרפסת כתב: בלוג חייב תכנית עסקית

בלוג חייב תכנית עסקית ח י י ב !
התכנית העסקית מבוססת חזון הבלוג, היא המנוע להתמודד עם כל המורדות והעליות. זה שומר פוקוס ומזכיר לשם מה התכנסנו.
ביקשתי מאייל שירחיב קצת מה זה אומר תכנית עסקית, וזה מה שהוא ענה לי:
על הבלוגר/ית להכיר כבר מ Day one מה הם הערוצים באמצעותם ניתן ליצור הכנסות ועל בסיס הערוצים הללו לגבש תכנית תכנים ☺ ל 3 השנים הקרובות. כשהדרך לכסף ברורה (ובוודאי לא קלה) ויש חזון יעדים מטרות ולוחות זמנים, קל יותר "לשגר" התכנים מהקנה לחלל הרשת.

הייתי חייבת להתייחס לנאמר: ובכן, זה נכון לבלוגים שרוצים להרוויח כסף מהבלוג, אבל צריך לזכור , כי לא כל בלוג רוצה להרוויח כסף, וכשהוא לא רוצה, אז אי אפשר לעשות תכנית עסקית לפי הרווחים הפוטנציאלים. 

אני מסכימה, כשהבלוג הוא מניב הכנסה, תכנית עסקית מאוד חשובה. אני כל שנה משנה את התכנית העסקית שלי בנוגע לדברים שאני רוצה לפתח ודברים שאני רוצה להוריד. אני גם כותבת יותר בבלוג שלי כשאני צריכה להגביר הכנסה או להגביר חשיפה בגוגל או להביא יותר השפעה באמצעותו. התכנית העסקית משפיעה מאוד על הכתיבה שלי, הן מבחינת הנושאים והן מבחינת סוגי הפוסטים שאני כותבת.

הבלוג הוא חלק בלתי נפרד מהעסק שלי, ולכן אין לי בכלל אפשרות לימים של "אין לי על מה לכתוב" או "אין לי כח לכתוב", זה כמו להגיד, מבחינתי "אין לי כח להרוויח כסף מהעסק שלי", כי הבלוג משווק את העסק שלי הכי טוב שיש. 

מיכל מנור בן ארי, מהבלוג רואה עולם כתבה: התמדה

גם אם אנחנו מתייחסים לבלוג כאל תחביב בלבד וגם אם הוא עסק או מקדם עסק – התמדה היא מה שבונה את קהל הקוראים סביב הבלוג ויוצרת אצלנו את המחויבות להמשיך ולפרסם פוסטים. אפילו אם זה פעם בחודש או בחודשיים, העיקר זה התוכן המעודכן והחי שאנחנו ממשיכים לצקת אל תוך הבלוג ולא מתייאשים אם קשה. בסוף גם נקצור את הפירות.

אם מיכל פתחה את הנושא, אני רוצה להרחיב, בואו נדבר קצת על התמדה, אני מאוד מסכימה עם מיכל ורוצה לחדד שהתמדה זה החלק הכי קשה בבלוג, בעיני. כי זה הדבר היחיד, נראה לי, שאי אפשר באמת ללמוד, אלא פשוט להתחייב. 

אני ממליצה, לחברות שמתחילות לכתוב בלוג, להתקבץ לחבורות חבורות של אנשים כותבים, ואז, לייצר מחויבות לכתיבה משותפת. זה יכול להיות בתור בלוג הופ או בתור קבוצה שמתחייבת לדד ליין של העלאת פוסטים לאוויר.
אני, בזמנו, התחייבתי לפוסט כל חמישי בערב, זה גרם לי לנהל את הלו"ז שלי בצורה כזאת, שאין מצב שיש לי חורים בתכנון הפוסט או שאני בלחץ כי אין לי זמן. היה לי ממש דייט ביומן עם הבלוג שלי.
היום, יש לי יומיים בחודש שהם פנויים לי מכל דבר אחר, והם הימים שלי של הבלוג.
אני גם מפצירה בכם לחפש את הזמן ביממה שהכי נח לכם לכתוב. תשימו לב אם אתם אנשים שכותבים בבוקר או כותבים בלילה.
אני מאוד אוהבת לכתוב בלילה, זה הזמן שלי, ולכן, אני מפנה לי זמן, בדרך כלל במוצ"ש (תשימו לב שהרבה פוסטים שלי יוצאים בניוזלטר של מוצ"ש או ראשון בבוקר) כי אני אוהבת להתחיל את יום ראשון באיזי, קרי, אם הלכתי לישון בארבע בבוקר כי כתבתי כל הלילה, זה בסדר, זה חלק מתכנון הלו"ז שלי. 

דבר נוסף, שבעיני, מקשה על ההתמדה, זה הציפייה שלנו להצלחה אינסטנט, להמון שיתופים ותגובות בפרסום הראשון והשני והשלישי, ולא תמיד זה קורה, אפילו למען האמת, רוב הסיכויים שזה לא יקרה. כי אין הצלחה בין רגע. 

בלוג זה חלק ממערכת האמון שאנחנו בונים עם הקהל שלנו. הם צריכים להכיר אותנו, הם צריכים להבין אותנו, אנחנו צריכים להבין איך לגשת אליו, זה לוקח זמן ולכן ההתמדה פה היא קריטית להצלחה. בלוגים נמצאים בעולם של שיווק באמצעות תוכן, שזה תהליך מדהים, אבל זה ידוע שהוא לוקח זמן. 

אנני חן דודקביץ מהבלוג  הניוריקי – באמאשלי כתבה טיפ בנוגע לקהל היעד של הבלוג

התמקדות בקהל יעד ספציפי. לא להתפזר. לדעת להגדיר את הקהל המדויק (ממש לעשות את התרגיל שהגדרת בחוברת קורס קיץ) ואליו לכתוב. זה יוצר אמון, הרגשת שייכות והחיבור מצד הקוראים, וכמובן הזדהות לאורך זמן.

אז למי שלא עשה את קורס הקיץ שלי, ואין לו את החוברת המטורפת שבניתי גם לקורס הזה וגם לפרלמנט, מדובר על ניתוח פרסונה. מכיוון ואנחנו כותבים לקהל מסוים, ואנחנו רוצים להיות קוהרנטים בכתיבה, בנושא, בהתיחסות, בסגנון, כדאי לאפיין קהל אחד או שניים אליהם אנחנו נכתוב את הבלוג שלנו. 

זה תרגיל לא פשוט בכלל, אני יודעת, אבל הוא מאוד חשוב כי הוא גם יכול לעזור לנו בהבנה של התכנים וממנו ליצור את כל אסטרטגית התוכן של הבלוג.  כשזה מדויק, כל הבלוג מבוסס על עמוד שדרה שקל מאוד להזדהות איתו, הוא יוצר אוטוריטה של מקצוענות בתחום מסוים ולקהל מסוים, הוא מגדיר לנו ולסובב אותנו על מה הוא מדבר, מתי ולמי. 

תתחילו להגדיר למי אתם כותבים בצורה הכי נישתית מבחינת קהל יעד, קרי, תדמיינו את קהל היעד שלכם, את סדר היום שלו, את העובדה שהוא פה חסר ידע ואתם צריכים למלא את פערי הידע שלו באמצעות התוכן שלכם.  ואז קורה הקסם.

קהל היעד גם יכול להשתנות עם ההתפתחות של הבלוג, כי אנחנו נתחיל לקבל תגובות על התכנים שלנו וזה יכול לפתח את הבלוג קדימה. אני, לדוגמא כתבתי בהתחלה רק לאנשים עם שחושבים על נושא הבלוג, ובלשון נקבה, לאט לאט קיבלתי שאלות בצור קשר או בתגובות שקשורות דווקא לתכנים יותר מתקדמים בנושא של הבלוג, אז התחלתי לעשות הדרכות בבלוג על נושאים יותר מתקדמים וליצור תוכן גם למתקדמים, ובשנה האחרונה שיניתי את התוכן של הבלוג שלי לרבים ולא לנקבה, כי הבנתי, מתגובות כאלה ואחרות שיש קהל שלם, שאני רוצה שיקרא אותי, שלא מסוגל לקרא אותי כי אני כותבת בלשון נקבה. אז אפיון פרסונה זה סופר חשוב. 

מוניקה ברקו מהבלוג טנטירוזה בסלונה כתבה לי 3 עצות : תכנון, התמדה ופרסום

לקח לי הרבה זמן לפתוח בלוג, חקרתי ולמדתי הרבה. הבלוג שלי חיי כבר שנתיים וחצי ויש בו כ130 פוסטים. אחד לשבוע. זו התוכנית. זה מה שהרגלתי את מי שקורא, אם יש שבוע שאני לא מפרסמת, אני מקבלת תגובות ושאלות….האם הכל בסדר. מצד שני, לא תמיד יש תגובות על הפוסט עצמו, הן בעיקר בפייס ולא בבלוג. אז זו…התמדה.

כדי שתהיה התמדה, יש צורך בתכנון, לדעת מה לפרסם, אילו תכנים לאורך זמן. זה כמובן יכול להשתנות, אבל התכנון חייב להיות שם, אחרת אין התמדה. זה היה…תכנון

הבלוג שלי בסלונה. חשבתי הרבה האם לפתוח משהו עצמאי או על פלטפורמה, בחרתי בסופו של דבר בסלונה. כרגע זה מתאים לי. מצד שני, כדי לפרסם את מה שאני כותבת, אני כותבת פוסט בפייס עם לינק לבלוג, זו הדרך המהירה וטובה ביותר שלי לפרסם.

אני רוצה להתייחס לעצה של מוניקה מבחינת הלו"ז ההדוק, כבר נגענו על זה בטיפ של התמדה של מיכל. אבל האופן שבו הלו"ז ההדוק מייצר מערכת יחסים עם הקהל הוא קריטי והוא מניע את כותב הבלוג ליצור תוכן. כי יש פה חוזה לא כתוב של מחויבות. 

כמו כן, יש את הנושא של התגובות, הרבה פעמים החלק הזה של הבלוג שלא מגיבים אליו בבלוג עצמו מרפה את ידי הבלוגר, חבל, צריך להבין שהסיכוי שמישהו יכתוב תגובות הוא אחוז אחד מסך כל הקוראים, ותחשבו שהתגובות מחולקות לפייסבוק, לניוזלטר, לפוסט עצמו, כך שלא משנה איפה מגיבים, העיקר שיגיבו. ואם זה חשוב לכם, תכתבו שאתם מעדיפים שיגיבו בפוסט עצמו בבלוג על מנת שתוכלו לשמור את התגובה היפה שלהם כחלק מהפוסט עצמו. 

הבלוגרית זיוה רענן מהבלוג שמתי לב: אהבה לדבר

בעיני, בראש ובראשונה אהבה לדבר. זהו הבסיס שמאפשר את ההתמדה. לקרוא הרבה בלוגים וללמוד באופן מתמיד. לדעת מה קורה מסביב אבל להישאר נאמנים לעצמנו ולערכים שעליהם מבוסס הבלוג.

אני כל כך שמחה שזיוה כתבה את העצה הזאת. אני מאוד מסכימה שבלוג כותבים מאהבה, או שלא כותבים בכלל. בלוג זה מערכת יחסים ולכן כשאנחנו נאהב את הנושא של הבלוג, אבל אהבה אמיתי כזאת ,של ענין, של תשוקה, של רצון ללמוד ולהעביר את זה הלאה, אז לא יהיה לנו בכלל משנה אם קוראים אותנו או לא קוראים אותנו, העיקר זה להוציא את זה החוצה. הרבה פעמים קורה שאנחנו מתחילים נושא מסוים של בלוג ואז אנחנו שבורי לב כי זאת לא היתה האהבה הנכונה, המתאימה….. אבל לא לדאוג כי זה ענין של חיפוש, של דיוק הנושא, של בדיקת כלים, מה שנקרא.  עד שמוצאים בדיוק בדיוק על מה כיף לנו לכתוב, ומה עושה לנו את זה. כי אז, אין תירוצים של זמן ושל כסף ושל תגובות, כשכותבים על משהו שאוהבים, פשוט נהנים מעצם הכתיבה והתיעוד.

מינה פורטונוב משען מהבלוג מיגדלה כתבה: הגדרה מה זה הצלחה

אם את שואלת מהי עצה על מנת להצליח בתור התחלה יש להגדיר מה זו הצלחה בעיניו. הצלחה ומטרה הם לא תמיד זהים. לפני שמגיעים למטרות ותכנונים וכו׳ צריך לעצור ולשאול את עצמינו על איזה צורך זה עונה לנו, לעצמינו. משם נוכל לפתח התמדה, אהבה ובהמשך כמובן להתמיד.

אני חושבת שזאת עצה מאוד נכונה ומאוד מדויקת ובעיקר מורידה המון לחץ של "הבלוג שלי לא טוב". כי חושבת שאם לא יודעים מהי הצלחה של בלוג, אז להתחיל פשוט מהגדרה של "לכתוב פוסט פעם בשבועיים על מה שמעניין אותי" כי זה יתחיל את התנועה הזאת של כתיבת הבלוג, ולאחר מכן מציאת הנושא המתאים והתשוקה לכתיבה. 

הגדרת הצורך לא תמיד טבעית לנו, אני הבנתי על איזה צורך הבלוג האישי שלי עונה, רק אחרי כמה שנים טובות. לא ידעתי לשיים את הצורך של "תראפיה בכתיבה" אלא פשוט הבנתי שזה עושה לי נעים וטוב, וזה הספיק לי בתור תשובה לעצמי למה אני כותבת בלוג. 

אז אולי, אפשר לקחת מהטיפ הזה את השאלה – האם זה נעים לכם? במידה וכן, פשוט תמשיכו. אחר כך תוכלו לענות על כל יתר השאלות שהטיפים והעצות שנתנו לכם פה, העלו. 

קרן קטקו איילי מהבלוג חיים משותפים כתבה: להרגיש מחוייבות

כלל ברזל לבלוג אידיאולוגי כמו שלי "חיים משותפים" אשר מהווה פלטפורמה ומקדם את כל הנושא של מרחב משותף בין ערבים ויהודים. הוא כתיבת ניוזלטרים לקהילה שתומכת ברעיון. בסיפור. בהעברת המסר האידאולוגי שמעורר תקווה. הפוך לחלוטין מהסתה וגזענות כל פעם לספר את הסיפור האמיתי של הדיאלוג והשותפות. ומתוך זה להרגיש ממש מחוייבות לקהילה התומכת וזה הדרייב לכתוב ולעדכן את הבלוג ולהיות עבורם רלוונטית. זה תחושת מחוייבות!

איזה טיפ יפה, תחושת המחוייבות הזאת של העברת המסר, שהוא חשוב לך, הלאה. זה כל כך חשוב בעיני כי זה מתחבר לתשוקה ולאהבה שלנו לנושא של הכתיבה. 

גם אני, כשכתבתי לפני 8 שנים על עולם הבלוגים, אנשים חשבו שהתחרפנתי, שיש לי ג'וק או שאני באמוק מסוים שלא רלוונטי בשום צורה לחיים עצמם. אבל אני ידעתי לאן זה יכול להוביל ומה זה יכול לעשות, ולא ויתרתי.
פירקתי את התוכן שלי לפרקי פרקים ממש קטנים, כמו ביסים שניתנים לעיכול. בהתחלה לא קיבלתי תגובות, אבל עם הזמן אנשים הבינו, לאט לאט השינוי קרה. ממש הרגשתי שיש פה מסר שאני חייבת להוציא. ואת זה אני עושה עד היום. וזה מרגש אותי כל פעם מחדש כי יש עוד המון מה ללמוד ולעשות בתחום. 

תודה קרן שחיברת אותי לנושא הזה של המחויבות שבתוך תוכנו לנושא שבוער בעצמותינו. 

אנג'לה קרת מהבלוג כנפיים – כתבה לי שהצלחה של בלוג כשמגיבים לה

ההצלחה היא מושג מאוד רחב. אני מרגישה שהצלחתי בכל פעם שניגש אלי מישהו זר ואומר לי שבזכותי הוא היום יודע ש…. או בכל הודעה שאומרת לי תודה. אני יודעת שהפוסטים באים מהבטן ומהקישקה הם הבסיס להצלחה. אני לא מנהלת בלוג עסקי ועדיין אני מרגישה הצלחה.

וואו כשאנשים מגיבים לנו בעולם הפיזי שהם קוראים אותנו, זה הכי מרגש.  אני גם אוהבת את התחושה של כתיבת פוסטים מהקישקע שעובדים. יש לי הרבה פעמים הרגשה טובה שהם יעבדו, וכשזה קורה, זה ממש כיף. 

מצד שני , זה לא פשוט לכתוב כל הזמן פוסטים מהקישקע  לכן צריך לפי דעתי לעשות גם וגם מבחינת כתיבת פוסטים, חלק מהקישקע וחלק מהראש. וככה זה יכול גם להביא יותר קהל וגם מצד שני לגרום לכתיבה שוטפת.

עדי מורן קיבא מהבלוג מעציםאמא כתבה: לשחרר את הפחדים

הטיפ שלה הוא לשחרר את הפחדים: הפחד מהכתיבה, את מה יגידו על מה שכתבתי, את הפחד מסינדרום הקיץ של אביה (אף אחד לא יקרא). 

אני כל כך מצטרפת לטיפ הזה, כי יש לנו איזה אשליה שברגע שנפרסם את הבלוג שלנו, זה יעשה שינוי כל כך גדול ומיידי על העולם, וזה לא ככה ומצד שני גם הפחד הזה שלא קוראים אונו הוא פחד מבאס, כי בהתחלה לא יקראו, או הכי מבאס שאת הפוסט הראשון והשני קוראים בטירוף ובהתלהבות של משהו חדש, אבל אחר כך לא קוראים או שלא מתווספים עוד קןראים, ואז צריך לעבוד על הבלוג. זה קצת כמו מה שקורה עם הפודקאסט שלי. בשידור הראשון היו המון צופים בלייב שלו בפייסבוק, אבל ביתר השידורים לא שיווקתי את השידור בלייב, ואז הצפיות היו מאוד נמוכות, וזה מבאס מאוד, אבל אז שאלתי את עצמי מה המטרה? האם תגובות בלייב בפייסבוק של השידור או יצירת תוכן בצורה אחרת? זאת אומרת הבנתי מה המטרה של הדבר הזה, הבנתי מה אני רוצה ממנו, וכך עניין השיח של קוראים לא קוראים צופים לא צופים זה לא רלוונטי.

האם אני מפחדת כל פעם בשידור? הל יס. אבל אני אומרת לעצמי שזאת היתה החלטה שלי ואני חייבת להתמיד כי יש לי מטרה מאוד מוגדרת לדבר הזה. ולא, להיות הפודקאסט הכי הכי נפה זאת לא המטרה שלי. המטרה היא ליצור תוכן רלוונטי לנושא הבלוג, בפרמטרים שונים בשביל להביא יותר קוראים לבלוג.  

הדס ווילף מהבלוג אין מקום שהוא רחוק מדי כתבה: לזכור למה התחלנו.

כתבה שמעבר למה שכבר נאמר-  כשאין כח/חשק וכו׳, לזכור למה בכלל התחלנו לכתוב.

אני הרבה פעמים קוראת לזה לשים את הרטייה של הסוס. לסוס יש רטייה ליד העיניים שעוזרות לו להתמקד במסלול שלו ולא להציץ הצידה כדי שהוא לא יסוט מהעניין.. הרבה פעמים בעולם התוכן והרשתות החברתיות אנחנו מציצים לאחרים וזה מוריד אותנו, מוריד את המוטיבציה לכתוב, גורם לנו להרגיש לא מסוגלים, שהבלוג לא טוב, שיש לנו תוכן גרוע ועוד הלקאות עצמיות שכאלה… חבל מאוד!!! זה הזמן לשים את הרטייה של הסוס על עצמנו ולהזכר בעמוד השדרה של הבלוג. זה כבר יביא לנו את הדרייב לכתוב את הבלוג.

תומר שוורץ שכותב את הבלוג פשוט פלילי: תכנית ברזל לפרסום

כתב שהכי חשוב בעיני, ולצערי אני עוד לא שם: שתהיה תכנית ברזל לפרסום פוסט חובה אחד בחודש. הלוואי 2, אבל 1 זה ברזל. אפשר להכין אותם מראש או לצבוע ביומן כל חודש, אבל זה הבסיס הכי חשוב. התמדה וחריצות! כל השאר יגיע.

וואו זאת עצה ממש טובה וכשזה לא קורה, צריך לשאול את עצמנו מה יעזור לנו לכתוב פעם בחודש? בדרך כלל זה הקושי של לכתוב משהו קצר. כשאתם לא בשוונג של כתיבת פוסט פעם בחודש או פעם בשלושה שבועות, אז הפוסט שבראש שלכם פתאום נהיה מאוד גדול, לא לאמר יותר מדי גדול וארוך ומעיק ואז לא כותבים אותו.

אז כדאי להגביל את הפוסט לפוסט של 4 פסקאות בלבד, בקטנה, ואז המשימה כבר קלה יותר. והכתיבה נעשית קולחת ופשוטה.

שירה גנני מהבלוג אבן נייר ומספריים כתבה: לגלות מי הקהל