מסתבר שהעולם מתחלק לשלושה סוגי אנשים כשהם שומעים את המילה בלוג:
א. בלוג? מה זה בלוג? שמעתי על זה, אבל אני לא בדיוק יודע על מה מדובר?

ב. בלוג? כמו יומני האישי שלום? זה לא מת כבר?

ג. בלוג? וואו איזה יופי, גם לי / לשכנה שלי / גם אני קורא בלוגים. על מה את כותבת?

כפי שניתן לראות, רב האנשים, יחסם חיובי לבלוגים, במיוחד לגבי בלוגים אישיים, אבל לפעמים אנחנו נשים דגש דווקא על סוג האנשים הפסימים, אלה שמורידים לנו את המוטיבציה לנהל את הבלוג שלנו, למרות שהוא מסב לנו אושר.

לפעמים אני אומרת שחשוב להבין שבלוג זאת צורת התבטאות ושיש הרבה הדים לבלוג שאנחנו אפילו לא מכירים. שלבלוג יש תפקיד מסוים, גם אנחנו לא יודעים להגדיר מהו בדיוק. אני קוראת לזה בשם אחד "כוחו של בלוג".

לכל בלוג יש כוח, לבלוג אישי, לבלוג עסקי ולבלוג עם מטרה לא מוגדרת. כל עוד ממשיכים לכתוב, הבלוג עושה את שלו.

אחת הדוגמאות המרגשות שקרו בשבוע האחרון היה בבלוג של מועצת נשים כפר סבא. ענבר ורדי כתבה פוסט בסביבות יום השואה אודות סבה. לפני שבוע קיבלתי ממנה ווטסאפ וזאת לשון ההודעה:

הפוסט שענבר ורדי כתבה פה, הגיע לידי מישהי שמסתבר שהיא קרובת משפחה שלה, והיא לא ידעה זאת. קירוב לבבות. אמיתי. בזכות הבלוג.

וזה, בדיוק, כוחו של תוכן ירוק עד וכוחו של בלוג.

סיכום כנס בלוג אישי – תחביב הוא המקצוע החדש

פוסט זה מסכם את עיקרי הדברים שנאמרו בכנס הבלוגים האישיים, לפני כשבועיים. הכנס התקיים במתחמי קונקט במודיעין והוא היה מוצלח מאוד ו – 100 אנשים  שהגיעו לכנס, והיו עוד מספר אנשים ברשימת המתנה לכנס, הוכיחו שהבלוגים האישיים ממש חיים ונושמים.

לפני שאני מתחילה לסכם אותו, אני רוצה לצרף את מה שאושרה פחימה שמש כתבה, בתום הכנס, בזכותה הכנס יצא לאור, היא ביקשה כנס בנושא בלוגים אישיים, והיא הנחתה את הפאנל, שהיה כל כך מוצלח.

אז ביקשתי מהבלוגריות שהשתתפו בפאנל לבחור 2 שאלות שעלו בפאנל ולענות עליהן בכתב לטובת קוראי הבלוג:

האם ישנו גבול שאת מציבה לעצמך או חוקים פנימיים של הבלוג לגבי חשיפה אישית?

נעמה אורבך:

כיוון שאני כותבת הרבה על משפחה, על זיכרונות ילדות ועל הורות, עולה השאלה של חשיפה של מערכות יחסים בחיי. כל ההחלטות שלי בכתיבה על יחסים כאלה עוברות דרך האדם שעליו אני כותבת. כשכתבתי על פרויקט אישי אופנתי שעשיתי עם אחותי ושבע בנות הדוד שלי לזכרה של סבתא שלי – כל ה-7 קראו את הטקסט ואישרו כל מילה ותמונה. כשכתבתי על פוסט על יומני הטבע של אבא שלי הוא קרא אותו לפני הפרסום ותיקן מה שרצה. באופן כללי אני לא דוגלת בלנהל את מערכות היחסים שלי בבלוג או ברשתות החברתיות. אם יש מורכבות או קושי במערכת יחסים, וברור שיש כי כולנו בני אדם, אני אדבר על זה עם הבן אדם עצמו.

אתגר שיש לי  וקשור לנושא הוא הדיון שאני מנהלת ביני לבין עצמי לגבי חשיפת הילדים. מבחינתי ילדים, גם אם הם מסכימים לחשיפה ואפילו יוזמים אותה ושואלים אותי אם "זה לבלוג?" לא יכולים באמת להבין את המשמעות של הסכמה כזו ולכן זו האחריות שלי לא לכתוב או לצלם משהו שעלול לפגוע בהם. הדילמה עולה גם בתוכן, בעיסוק של קשיים שלהם (למשל בפוסט שכתבתי על פחד מגנבים שהיה לבן שלי ודרכים שבהן התמודדנו איתו), וגם בתמונות. בשנתיים הראשונות של הבלוג לא חשפתי את הפנים שלהם. התמחיתי בצילום מזוויות חצי מזוהות כי זה מה שהרגיש לי נכון, למרות שזה הגביל אותי והקשה עלי. בחודשים האחרונים וכתוצאה מכל מיני סיבות התחלתי כן לצלם אותם באופן גלוי. אז יש לי חוקים שמתאימים לי, והם נתונים לשינויים והתפתחות.

עידית אייזנר:

כאדם שחי וגדל בצל "סוד" אני יודעת מה המשקל שיש לאי חשיפה. לכן נראה לי שההתנהלות שלי בחיים בכלל ובכתיבה שלי בפרט גלויה וכנה מאד.

עם השנים והבגרות, וכמובן עם התנסויות כאלה ואחרות למדתי כמה והיכן אפשר לחשוף. מה המחיר שמשלמים על חשיפה. התנסתי בסוגי חשיפה שונים הן שלי והן של המשפחה שלי וניסחתי גבולות שמתאימים לי ומכבדים את הקרובים לי.

אני מרגישה שניתנה לי מתנה והיא היכולת להגיד את הדברים שאחרים לא מסוגלים. להניח את הדברים שחיים בנבכי הנפש, בתוך הלב והראש ולאחרים קשה לבטא. מסיבות שונות. הן מפחד מחשיפה, מתפיסה שיש דברים שלא מדברים עליהם, מחשש של מה יגידו אחרים ועוד.

אני יודעת שלא פעם כתבתי על עצמי דברים שנגעו ואף יותר באחרות, שגרמו לנשים להרגיש שהן לא לבד, שלא רק הן חוות או חשות כך. המילה השראה הפכה שחוקה ויש בה לטעמי משהו מתנשא ונשגב, לכן אני בוחרת שלא להשתמש בה בהקשר הזה. היכולת שלי לתת מעצמי ואת עצמי היא "בילדאין" אין לי דרך אחרת. ואם בדרכי פתחתי חלון קטן או הפגתי פחד או בדידות, זכיתי.

יש בחיי חלקים אינטימיים ביני לבין עצמי וביני לבין הסביבה הקרובה שלי. החלקים האלה שמורים במרחב הפרטי שלי. אני יכולה לכתוב אותם בחוויה, באווירה. או לא לכתוב אותם בכלל.

הכל הוא עניין של איזונים  ולמידה. והקשבה, לעצמי ולזולת. לא לכולנו מתאים אותו הדבר.

שירי מור אייזן:

לא מדברת על דברים שבתהליך אלא רק בדיעבד. כי אז נקודת המבט שלי מבחינת ניתוח ופרשנות נכונה יותר.
לא מזכירה אירועים שיכולים להסגיר במי מדובר, לדוגמא: לקוחות, קולגות ועוד.

חן יאקה שומרון:

הבלוג קיים אצלי רק ב-3 וחצי השנים האחרונות, עם ההריון-לידה של יוני. הרבה לפני כן הייתי משתפת מהחיים שלי גם בפייסבוק ובעיקר באינסטגרם ובעיקר קיטורים של היום-יום.
כשילד נכנס לתמונה אז חשיפה מקבלת משמעות הרבה יותר גדולה והביקורת על החשיפה של יוני ברשתות ובבלוג היא הרבה יותר פוגעת בי אישית. אבל אני יוצאת מנקודת הנחה שזו הדרך שהתנהלות בה לפני אז למה שכשהוא בתמונה, וכשהוא חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי, למה שאני אסתיר אותו?
אחד הדברים שהכי חשוב בבלוג לי זה להציג מראה מאוד כנה לנשים אחרות על החיים כאמא ובכלל, אני לא מרגישה צורך לייפות את הקשיים. זה אולי לחשוף את החיים שלי אבל אני לא רואה רואה את זה כחושפנות, אני רואה את זה ככנות וניסיון למצוא את עצמי בתוך ההורות עם הרבה ציניות והומור עצמי.
אני רואה בזה גם המון שליחות, הצלחתי לתת במה להיפראמזיס גראבידרום, מחלת ההריון שסבלתי ממנה ולחשוף אותה בפני נשים שבכלל לא הכירו אותה לפני, ממש כמוני. אז גם אם מדובר בשינויים קטנטנים שאני מצליחה לעשות בחברה, מבחינתי זה שווה את החשיפה.

איך או האם הבלוג משפיע על חייך?

נעמה אורבך:

אימצתי משפט שיונית כתבה באחד הפוסטים שלה ומאוד אהבתי: הבלוג הפך להיות למשקפיים שדרכם אני רואה את העולם. לחיוב ולעיתים לשלילה. לחיוב – הוא מהווה קטליזטור לחיים יצירתיים יותר, לעשיה של דברים מיוחדים עם הילדים וכמשפחה. הבלוג מקום שאליו מתנקזים כל הרעיונות הטובים. מצד שני הוא הפך להיות מדד לחוויות: זה מתאים לבלוג, זה לא מתאים לבלוג. ואני צריכה לפעמים להזכיר לעצמי שזה שחוויה מסויימת לא מתאימה לבלוג לא הופך אותה לפחות ראויה ולפעמים אפילו להפך.
הבלוג גם הוציא אותי החוצה הרבה יותר. מהסטודיו שמתנהל מול המחשב, מול לקוחות – ללהיות הרבה יותר חשופה, להעז לחשוף את עצמי ברשתות החברתיות ולהגיע להרבה יותר אנשים.

ליאת לזר:

את הבלוג התחלתי לכתוב במהלך עבודתי כסמנכ"לית משאבי אנוש בארגון יציב ועשיר שחשבתי שאעבוד בו שנים. המציאות הארגונית היתה מלווה בקיצוצים וצימצומים מה שהביא אותי לחשוב שאני צריכה לתכנן את הקריירה שלי תוך כדי עבודה ולמצוא דרכים שיכירו אותי, כדי שכשיגיע יום ואני או הארגון נחליט להיפרד השם שלי יהיה מוכר בשוק העבודה. כתיבת בלוג בתחום משאבי אנוש, נשמע רעיון מעולה, אבל לא טבעית עבורי. קפצתי למים למדתי קצת את עולם הבלוגים והתחלתי לפרסם פוסטים על העבודה שלי. איך אני עושה תהליכים הקשורים למשאבי אנוש, כמו כניסה לתפקיד, שימור עובדים, תוכנית עבודה.

הבלוג יצר לי קריירה חדשה, שינה לי את המסלול. מעל 20 שנה עבדתי כשכירה ומעולם לא חשבתי שאהיה עצמאית. התחלתי לקבל פניות להרצות, קיבלתי פניות ממנהלות משאבי אנוש שרוצות להתייעץ איתי בכל מיני דברים. הן מתייעצות איתי לגבי תהליכים, ספקים הקשורים למשאבי אנוש. משתמשים בהמלצות שלי בפוסטים מה שיצר לי אתר שנקרא "בדקתי וכדאי", ספקים מומלצים לאנשי משאבי אנוש שאני בודקת ומפרסמת רק את מי שעבר את הבדיקה שלי. עוד משהו שלא חשבתי עליו בתחילת הדרך.

שירי מור אייזן:

הבלוג עוזר לי לבטא את המחשבות והרצונות שלי בקול, לשלוח את הבקשה שלי ליקום ואז לקבל אותה בחזרה.
הבלוג עוזר לי לקבל רוח גבית כשאני זקוקה לה ולהתרומם, הבלוג עוזר לי להבין שאני מקור השראה לאחרות וזה מחזק אותי בדרכי.

חן יאקה שומרון:

מאוד משפיע. זה מתחיל עם לגדל ראש של בלוגרית ולחפש את הפאנץ׳ בכל סיטואציה כדי לראות אם היא מתאימה להיות פוסט בבלוג. זה ממשיך עם כל היכרות חדשה שיש לי עם נשים אחרות וישר לחשוב – אולי היא מתאימה לראיון בבלוג?
ויש גם את הצד הטיפולי המשחרר, לכתוב בלוג אישי זה כמו ללכת לטיפול אצל פסיכולוג. לשבת שעה-שעתיים עם עצמך ולפרוק ולנתח ולהגיע להבנה ולהשלמה. לצחוק על עצמך או על הסיטואציות שהגעת אליהן או לחבק את עצמך ולהגיד שעשית את הכי טוב שלך.
באופן מצחיק ולא מפתיע גרמתי לכמה חברות שלי לפתוח בלוג ואפילו שמעון בעלי עובד בימים אלו על הבלוג שלו אז בהחלט אפשר להגיד שהבלוג משפיע על החיים שלי.

אושרה פחימה שמש:

חלוקת הבמה האישית עם אחרות. הרבה מהבלוגים נותנים במה גם לאחרים ואחרות באמצעות ראיונות, המלצות ועוד. מה המשמעות בעיניך של חלוקת הבמה האישית?

עידית אייזנר:

אגו נראית לי מילת המפתח בדבר.

גם עם האגו שלי עשיתי דרך. ועם הביטחון העצמי שלי. ועם הערך העצמי שלי ועוד.

בבלוג הראשון שלי "עידית מילים" סיפרתי את עצמי, את הקורות אותי ואת הקרובים לי. נעתי בזמן, "טיפלתי" בכאבים ישנים, חשפתי את עצמי לעצמי שיכבה אחר שיכבה. זה היה "החדר משלי" שהיה נחוץ לי כל כך כדי להיבנות. הבלוג ואני צמחנו יחד.  צלחנו קשיים, התחזקנו.

ההחלטה להקים בלוג עצמאי, נטול פלטפורמה שתשתמש רוח גבית הייתה החלטה של התבגרות. ואמונה בדרך. תוך ויתור על מעמד שהיה מובטח ויציב. כך קם הבלוג 24\7

ההחלטה ליצור בתוך הבלוג את המיזם 364+1 הוא ממש התפתחות של לשים את עצמי ברקע ולתת מרחב ביטוי לאחרות כשאני מארחת במרחב שלי כל מי שבוחרת לבוא אני מדגישה את המילים הללו משום שהן לא מובנות מאליו. כשהתחלתי את המיזם הכרזתי ש"כולן מעניינות" ושלכל אחת יש סיפור לספר. בניתי שאלון שמורכב מעשר שאלות (שהן לגמרי ייצוג של מה שמעסיק ומרתק אותי…) ושלחתי את לחמי. בהתחלה הזמנתי נשים שאני מכירה להשתתף וזה היה קל, משום שידעתי למי אני פונה. ידעתי למה לצפות.אבל הציפייה שלי הייתה שהדבר יגדל הרבה מעבר לי ולמעגל המוכר, ולשמחתי זה מה שקורה.

מה שמעמיד אותי ואת האגו שלי למבחן, משום  שאם הכרזתי שלכולן מגיעה במה, אני לא פוסלת שום שאלון (עד היום, רק אחד נדחה משום שהגיע מאשת יחסי ציבור עבור לקוחה והיה מסמך שיווקי גרידא) לא תמיד זה פשוט, המפגש עם עולמות שונים בתפיסת העולם, בדרך החיים, בניסוח. זה מאתגר, לכהניס "תחת כנפי" הבלוג שלי כמעט כל אחת זה לזוז לגמרי הצידה. אני מרגישה שההתנסות הזו מטיסה אותי. הרבה מעבר למה שחלמתי. המפגשים הכמעט יומיים עם נשים מוכרות וזרות לחלוטין מרתקים. להעלות שאלון של מישהי שאולי בחיים "האמיתים" לא הייתי מוצאת איתה שפה משותפת והנה כאן, בעשר השאלות האלה אני תמיד מוצאת איזה נקודת חיבור איזו הזדהות. מישהי אמרה לי בהקשר למיזם הזה שקם מתוך הצורך שלי ברצף ובריתמוס קבוע בחיי ש"יצאתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה…" וזה תיאור מדויק להפליא.

איך או האם הבלוג משפיע על חיי הקוראים שלך?

ליאת לזר:

הבלוג משפיע על הקוראים שלי משני כיוונים:

1. מקצר את הדרך לאנשי משאבי אנוש שצריכים לבנות תהליכים בארגונים שלהם ובמקום להתלבט הם מקבלים פוסט עם סוג של "מתכון" שמפרט איך לעשות את אותו תהליך.
2. הקוראים אומרים לי שאני נותנת תקווה והשראה לאנשי משאבי אנוש. אני חלק מקהילת משאבי האנוש, שיצאה לעצמאות ועושה דברים אחרים. אני מסמנת דרך שאפשר לצאת מארגון ולעשות דברים מגוונים בתחום משאבי אנוש כמו בלוג, פודקאסט, אירועי תוכן, יעוצים, המלצות JOLT .

איזה חששות מלווים אותך בכתיבת פוסטים אישיים בבלוג?

שירי מור אייזן:

חשיפה של בן הזוג שלא בחר בזה .
שאנשים יתחילו לדאוג לי יותר מדי.
אנשים שלא עוברים את הדרך הזו של לצאת משכירה לעצמאית לא יכולים להבין את התהומות שבדרך.
הלכתי לאירוע משפחתי ומישהי אמרה לי "אני קוראת אותך, וזה לא נשמע טוב. הכל בסדר?"
הטלפונים שמגיעים והודעות בפרטי
מצד אחד חיבור ותמיכה מצד שני יש בזה שיפוטיות של "אז תעזבי את זה כבר, מה את צריכה את זה?"

האם הבלוג פיתח אצלך מיומנויות חדשות?

ליטל ירון:

הבלוג פתח בפניי את העולם המופלא של הצילום. זה כנראה היה שילוב של משבר גיל הארבעים, חיפוש עצמי והעובדה שיש לי בלוג שהגעתי להחזיק מצלמה.
ההתחלה הייתה בעובדה שרציתי לצלם בעצמי לבלוג. חששתי שאתרי תמונות חינמיים ישנו מדיניות ואני אמצא את עצמי חשופה לתביעות. אני מניחה שזה לא פחד מבוסס, ובכל זאת.
לא מעט פעמים כשהרגשתי שחסרה לי תמונה פניתי לקולגה הכותבת והצלמת רבקה קופלר ותארתי לה מה אני רואה בעיני רוחי שמתאים למילים. רבקה חיפשה בשבילי במאגרי התמונות הפרטיים שלה ונתנה לי מענה באהבה ובשמחה.
התחלתי לצלם בטלפון, עברתי למצלמה "חצי מקצועית", לקחתי קורסים וסדנאות כדי לשפר את התמונות. השיא היה סדנת צילום + מצלמה חדשה ומנצנצת מתנה ליום ההולדת הארבעים.
אחרי ששדרגתי את הטלפון שלי שהיה כבר בן 5 התחלתי להעלות יותר תמונות לפייסבוק ואז גם לאינסטגרם וגיליתי שיש נשים שעוקבות ואוהבות.
פנייה אחת שינתה לי כיוון חשיבה והוסיפה לי אפיק הכנסה לא צפוי. מישהי שאני לא מכירה, התקשרה אליי ואמרה שהיא וכמה חברות רואות את התמונות שלי ברשתות החברתיות וממש אוהבות את זווית הראייה. ואז היא שאלה: את מלמדת את זה? אחרי היסוס גדול ושאיפת אוויר עמוקה עניתי:כן.
ככה יצאה לדרך סדנת הצילום הראשונה. מאז אני מנחה סדנאות צילום בסמארטפון באופן פרטי, לקבוצות של נשים-חברות, לחברות וארגונים, למשפחות, יש סדנאות פתוחות לכל מי שרוצה פעם בחודש באזור לב השרון ולאחרונה אפילו הנחיתי סדנת צילום כחלק מפעילויות בת מצווש.
הבלוג האישי סלל לי דרך מתחביב למקצוע – התחלתי לכתוב כשהייתי מורה ואחר כך כשהייתי מדריכה להתפתחות תינוקות. הכתיבה אף פעם לא השיקה לתחום המקצועי, תמיד בנפרד ובמקביל.
אבל… התברר שהיא היוותה כרטיס ביקור. בזכות הכתיבה פנתה אליי בעלת עסק ובקשה שאכתוב לה לדף העסקי כי היא לא בעניין ומעדיפה להמשיך לטפל. הלקוחה הראשונה שלי ככותבת תוכן הפכה אותי לכזאת.

"אשה בפלוס" התחילה כבלוג אישי היא ממשיכה כבלוג אישי והיא הייתה קרש הקפיצה לשינוי מקצועי בלי שידעתי שלשם תוביל הדרך.

הפאנל היה מאוד מרתק ומעורר השראה, כפי שאתם יכולים לקרא.

אני חושבת שהמסרים מההרצאה של מאירה אור לבן, לאחר הפאנל, היו מאוד מדויקים למה שנאמר:

הציבו את הפנאי שלכם כפנאי מקצועי ולא רק כמזדמן. קרי, תנו לעצמכם את המתנה הזאת של התעסקות במשהו, כאילו הוא המקצוע עצמו. השקיעו בו זמן, כסף, אהבה כי פנאי מקצועי הוא השקעה הוא בסופו של דבר -השקעה בכם.

אני סיכמתי את הכנס בהרצאה אודות בלוג אישי, יתרונותיו של הכתיבה התראפויטית בבלוג. אבל אני רואה שהפוסט הזה כבר עמוס בכל טוב, אז את סיכום ההרצאה אפרסם בעתיד.

הכנס הזה היה מאוד עוצמתי, עבורי ועבור משתתפות הכנס. סיכמתי את מה שעבר עלי במהלך הכנס בסטטוס רגשני במיוחד בפייסבוק האישי שלי.

אשמח לקרא בתגובות מענה על השאלות שהפאנל נשאל לגבי הבלוגים שלכם, ככה אוכל להכיר את קוראי הבלוג שלי, וקוראיו יוכלו להכיר אחד את השני. וזה, כבר משמח.

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

איפה אפשר להיפגש החודש?

סוף סוף הוא נפתח להרשמה – הפרלמנט 2019 – 2020 – יאאאא איזה התרגשות. קורס הדגל, זה שמוציא בלוגים לאויר העולם הגדול וגורם להם לפתוח, זה שהופך את התחביב למקצוע, זה שגורם לעסקים לעוף על עצמם בזכות הבלוג שלהם, זה שעושה את קהילת הבלוגים לכל כך משמעותית להם ולאחרים. הפרלמנט שלי, מחזור 7 נפתחה ההרשמה, ואני מתרגשת. מוזמנים לקחת חלק בפלא הזה.

ליווי אישי לששה חודשים – תכנית חדשה בה אני ואתם נפגשים באופן פרטני פעם בחודש לתהליך אישי של התפתחות בבלוג שלכם. נבנה לכם תכנית מסודרת של בניית התוכן, של הפצה, של נטוורקינג, של SEO וגול אנליטקיס וכל מה שאתם צריכים עבור הבלוג שלכם, אותו אני אעניק לכם. הליווי כולל פגישה פיזית פעם בחודש ועזרה שוטפת בווטסאפ. תכנית הליווי מיועדת ל10 אנשים בלבד (אותם אני מלווה פרטנית) וכעת יש מקום לעוד 4 אנשים. מוזמנים להרשם

אתם יכולים לבנות אתר או בלוג בשלוש שעות – כן, זה אפשרי לבנות אתר בשלוש שעות. אני עשיתי את זה, כמה פעמים וגם בוגר הקורס און ליין שלי עשו את זה. ומה אתכם? צריכים אתר? בלוג? נכס דיגיטלי משמעותי? כל הפרטים פה

תודה שקראתם, מחכה לקרא את התגובות, יונית