אני אוהבת לסכם הרצאות של מרצים אחרים כשאני חוזרת מכנסים בחו"ל. אבל הפעם החלטתי שאני הולכת לספר לכן על מאחורי הקלעים של ההרצאה שהעברתי בוורדקמפ בילבאו ספרד.

למה? כי הסטייטאופמיינד שלי היה כל כולו בהרצאה שלי, שלא יכולתי לפנות שניה במוח שלי ללמוד דברים חדשים.

בפוסט הנוכחי אני פשוט מספרת על החוויה שלי. על הפעם הראשונה (ולא האחרונה) שבה עמדתי מול קהל זר לחלוטין והעברתי הרצאה באנגלית במשך 45 דקות שלמות.

אבל אתן כבר מכירות אותי היטב, הפוסט הזה יהיה עם הרבה ערך, זאת אומרת, אני אפרט מה עשיתי נכון והיכן שגיתי בשביל שתוכלו ללמוד ולקחת אליכן את הדברים הטובים וליישם בחייכן המקצועיים.

למה פוסט כזה רלוונטי לקהל של הבלוג שלי? שאלתי את עצמי כשהתלבטתי אם לכתוב או לא, ובאיזה בלוג. הרי יכלתי לכתוב את זה גם בבלוג האישי שלי.

אבל חלק מהתפתחות של בלוג מתחביב למקצוע הוא גם לצאת מהמרחב הוירטואלי למציאות היומיומית. הרבה בלוגריות מעוניינות להרצות וללמד בתחום שלהן. ולכן אני חושבת שהפוסט יהיה מעניין עבורכן לקרא.

כל התמונות בפוסט הזה צולמו על ידי בטלפון במשך ארבעת הימים בהם שהיתי בבילבאו. עיר מקסימה!

התמונה שמופיעה בבאנר של הכנס צולמה על ידי מזל שופן

החזון: או במילים אחרות, מתי הג'וק התחיל?

כשנסעתי במסגרת העבודה שלי במיליוןאייז לכנס וורדקמפ ארה"ב, קצת התאכזבתי מההרצאות ששמעתי. היו שם יחסית לא מעט הרצאות עם מצגות משעממות ולא מושקעות, מרצה אחרת כמעט התעלפה מרוב לחץ והקריאה מהדף שלה ממש מהר. הופתעתי לראות שנותנים במה למרצים, שבעיני, לא עוברים מסך מבחינה מקצועית, וחבל. אני זוכרת שתי הרצאות שהותירו עלי רושם טוב. האחת בזכות המסר והשניה בזכות האופי של המרצה. זה היה מאוד מרענן.

בפוסט סיכום הכנס צירפתי את ההרצאה של כריס למה. זאת היתה הרצאה טובה, אבל כל הזמן ניקרה לי המחשבה בראש "אני גם יכולה להרצות את התכנים האלה, זה בדיוק מה שאני מלמדת רק בעברית".

כשאני כותבת את הפוסט הזה, אני פתאום נזכרת שגם בכנס בלוגריות באמסטרדם ב2014 היו לי מחשבות דומות, הראשונה היתה "יו, למה אין כאלה כנסים בארץ? אולי אני איזום כנס כזה לקהילת הבלוגריות בישראל, זה לא אמור להיות כזה מסובך" וחמישה חודשים לאחר מכן הפקתי את הכנס הראשון "בלוגריות יוצאות מהמסך".

ובפעם השלישית כשהגעתי לכנס בלוגריות באמסטרדם ב2016 המחשבה שניקרה היתה "אני לגמרי יכולה להרצות פה. יש לי כמה דברים שאני יכולה להעשיר את הידע של הבלוגריות בהולנד". זה מרגיש לפעמים קצת לא נעים ואפילו סנובי משהו, אבל בחיי, שאני יכולה ללמד את הבלוגריות בהולנד דבר או שניים על עולם הבלוגינג.

בקיצור, אני חושבת שמה שהפיל לי את האסימון היטב בנוגע לידע שלי ואיפה אני יכולה למקם את עצמי בתור מרצה בינלאומית (זאת מילה מפוצצת למרצה בחו"ל) היה הכנס בארה"ב שלא עמד בציפיות שלי לגבי תוכן ההרצאות.

דרך הפעולה: או במילים אחרות- חיפוש עבודה.

אז הרעיון להרצות בחו"ל  הפך מרעיון לתובנה שזה כבר אפשרי ובשל. השאלה איפה? מתי? איך?.

התחלתי עם האיפה – זה היה קל. בכנסים שקשורים לתחום שאני שוחה בו באופן טבעי: שיווק באמצעות תוכן דיגיטלי ובלוגים על גווניו הרבים.

מתי? האמת שזה לא משנה, קודם כל שיקבלו אותי בתור מרצה ואז נסדר עניינים טכניים.

איך? חיפשתי באמצעות גוגל ופינטרסט את כל הכנסים בתחום שלי. הכנתי אפילו פוסט בנושא שמרכז את כל הכנסים החשובים בתחום.

יופי, אחרי שאספתי את הנתונים התחלתי לעבוד בלחפש מקום שירצה אותי בתור מרצה.

הנתונים האובייקטיבים היו די לרעתי, אף אחד לא מכיר אותי, הבלוג שלי בעברית, אני בקושי בטוויטר, השם של הפיסבוק העסקי שלי בעברית, בקיצור אני אף אחת.

לא משהו, הא….

אז דבר ראשון הוספתי עמוד באנגלית בבלוג שלי שמקשר לבלוג הצולע שלי באנגלית. למה צולע? כי אני לא כותבת שם מספיק, עוד לא מצאתי על מה בא לי לכתוב שם באנגלית.

אבל הי, יש לי עמוד באנגלית עם אודות והמודל שפיתחתי בתואר השני ואפילו וידאו בשביל שיבינו שאני מרצה.

לאט לאט מספר העוקבים אחרי בטוויטר גדל. ממש לאט, אבל לפחות זה לכיוון קדימה ולא אחורה, שזה גם משהו כנראה.

ועכשיו מה עושים עם כל הדבר הזה?

מחפשת בליינדייט

נכנסתי לכל האתרים של הכנסים ובדקתי אם יש צורך במרצים, באתר שלא הופיע צורך כזה הלכתי לחפש את האימייל של צור קשר, ובאתרים אחרים חיפשתי את המקום שבו נרשמים בשביל לקבל התראה כשהקריאה למרצים נפתחת. בקיצור – נהייתי גשש בלש בפעולה.

ואז התחלתי לשלח את ההצעה שלי (באנגלית) לכל העולם ואשתו.

שלחתי בסביבות 13 בקשות להרצות. כן, קראתי מעל ל13 אתרים של כנסים וסיננתי מה יכול להתאים לי.

התאמתי כל מכתב לנושא הכנס, לקהל היעד ולנושא ההרצאה. כמובן שפירטתי מגוון של הרצאות שיכלתי לבצע. בכל הרצאה היה מוטיב שקשור למיליוןאיז כי המטרה היא לחשוף את מיליואייז לכמה שיותר בלוגרים.
אגב, את ההצעה כתבתי בעצמי, אבל שלחתי אותה רק אחרי שאוריאל , איש התוכן במיליוןאייז, עבר עליה מספר פעמים בשביל להתאים את האנגלית לשפה יותר מקצועית. על התפקיד החשוב של אוריאל אפרט בשלב של הכנות המצגת.

13 הצעות להרצות נשלחו.

החזקתי אצבעות והייתי מאוד אופטימית. היו הרבה כנסים שידעתי שאני לא אתקבל, אבל מה אכפת לי לנסות. זה לא עולה כסף…. וגם זה טוב לביטחון העצמי , דמיינתי את עצמי כבר שם וזה עשה לי טוב.

מתוך 13 הרצאות, קיבלתי שלוש תגובות שליליות שהכל נשמע מצוין אבל לא מתאים בצורה כזאת או אחרת. (או במילים אחרות – מי את? אנחנו לא יכולים לקחת צ'אנס עם דמות לא מוכרת, אבל הי, כנראה שעשית משהו טוב כי גרמת לנו לפחות להגיב).

וכל היתר אפילו לא טרחו להגיב.

ואז קיבלתי אימייל קטן שבו היה כתוב שאושרתי להרצות בוורדקאמפ בילבאו.

בילבאו? איפה זה בכלל? צריך לשם ויזה? אהההההה למי אכפת בכלל… קיבלו אותי להרצות! יוהווווו חגיגה.

וכן.

חשוב מאוד מאוד לחגוג הצלחות, גם אם הן אינפנטיליות וקטנות. אז שיתפתי בפייסבוק שלי

ובווטסאפ למשפחה והרגשתי מלכת העולם. כל שיתוף כזה עשה לי במוח "קראק" – זה הקול של תקרת זכוכית כשהיא נסדקת. הקול הכי כייפי בעולם.

הכנת ההרצאה:

ועכשיו לתכלס עבודה.

מהכנס שלחו לי לו"ז וכל מיני דברים שהם צריכים לאתר של הכנס וליתר הפרסומים. מבחינתי מייל מבילבאו היה קדוש. כל פעם כשקיבלתי מייל מהם, פיניתי את הזמן בצורה מיידית וביצעתי את מה שביקשו ממני. הייתי חייבת להוכיח להם שאני מקצועית.

שלחתי תמונה, תיאור של ההרצאה, קיבלתי את עמוד המרצה שלי, התחלתי לקשר אותו בטוויטר, בפייסבוק ולתייג כמובן. מאחורי הקלעים רק אומר שאיבון, יזם הכנס, אמר לי בכנס שהוא ממש התלהב ששמתי את הבאנר בפרופיל שלי. מצחיק איך שדבר אחד שאני עשיתי מתוך גאווה עצמית גרם למישהו אחר להתרשם ולאהוב את המעשה.

היה לי דד ליין די צפוף עם יתר הדברים שתכננתי לאותה תקופה בשביל לשלח את המצגת למארגנים, פיניתי מספר ימים בהם ישבתי וכתבתי את המצגת.

לשמחתי בחרתי נושא שאני מרצה אותו בלי למצמץ, בלי פחד ובצורה מאוד טבעית כי זה מה שאני עושה כבר שנים.

אז כתיבת התוכן של המצגת היתה די מהירה, כן, כתבתי על Word באנגלית ישר מבלי לתרגם מעברית. אני משתמשת בתכנה שבודקת הגהה וטעויות כתיב בשם grammerly זה תוסף של כרום ממש מצוין. אבל זה לא מספיק.

קבעתי פגישה עם אוריאל. והמטרה של הפגישה היתה: לתקן את מה שצריך מבחינת דקדוק ושפה ולאחר מכן קריאה בקול רם בשביל להבין אילו מילים קשה לי להגות ואיך להגות נכון את הטקסט.

בהתחלה זה היה ממש מביך לקרא את הטקסט באנגלית. ועוד למישהו שהוא דובר אנגלית מהבית. אוריאל הרגיע אותי ואמר לי שכל הישראלים מפחדים לדבר לידו אנגלית ואין לי ממה לחשוש, הוא פה בשביל לעזור לי.

זה כמובן לא עזר.

אז ביקשתי ממנו שקודם כל יקריא לי את הטקסט ורק אחרי שאני אשמע את זה באוזן בקול רם, אני אקריא לו.

וכך היה.

גיליתי שאת המילה דיגיטל מבטאים עם ג' ושאת המילה entrepreneur אין סיכוי שאצליח לבטא מבלי שהמבטא בצרפתית שלי יקפוץ.

בזמן שהקראתי בקול רם, כל מילה שהרגישה לי שלא בנח שינינו למילה אחרת ומילים שרציתי להשאיר פשוט כתבנו אותם פונטית, זה ממש עזר. המילה אנטרפנור כבר לא מפחידה אותי.

כשחזרתי באותו היום הביתה, הייתי חייבת לחזק את עצמי, שלהרצות באנגלית זה לא קשה, ניסיתי להבין , אם מישהו היה שואל מישהו אחר, לא אותי, האם יונית יודעת אנגלית, המישהו האחר הזה היה אומר "בוודאי, היא הרי סיימה 5 יח"ל באנגלית (שזה לא חכמה גדולה), היא עבדה בפריז במשך שנה וכל האינטרקציה שלה היתה באנגלית, היא גרה שנה בארה"ב וכל האינטרקציה שלה היתה באנגלית, היא תמיד מדברת עם אנשים באנגלית בלי בעיה, את התארים שלה היא עשתה תוך כדי קריאת מאמרים באנגלית, כל החומרים המקצועיים בתחום הבלוגינג והספרים שהיא קוראת בקינדל בשנים האחרונות הם באנגלית, בקיצור – אין פה שום בעיה, להיפך". השיחה הזאת מאוד עזרה לי להבין שסתם אני שמה לעצמי מחסומים שלא אמורים להיות שם. הבנתי שאין לי בעיה עם אנגלית, להיפך, אני ממש יודעת אנגלית בתור שפה שניה, עם המבטא הישראלי המצחיק שלי.

בנוסף, החלטתי שאני צריכה לשמוע יותר אנגלית ביום יום, ולכן הורדתי בחודשים האחרונים את גרסאות האודיו של הספרים שאני קוראת, זה פשוט נהדר. גיליתי שזה גם מקצר לי את זמן הקריאה בשליש וגם גורם לי לשמוע אנגלית ולהבין איך מבטאים מילים בצורה נכונה.

מהמילים למצגת

עכשיו מתחיל הקטע הכייפי הכנת המצגת.

מזל שיש לי כבר לוגו וטמפלייטים מוכנים כי אז אני לא צריכה לשבור את הראש עם צבעים, רקעים וערכים של מותג.

את העיצוב למצגת בניתי ב canva.com אני אוהבת כל כך לבנות שם מצגות. זה נח, קל ונעים ממש.

אחרי שסיימתי להכין את המצגת שלחתי לחבר'ה ממיליוןאייז כי היה לי חשוב שעוד עין תראה, תקרא, תבין על מה מדובר ותיתן ביקורת.

אני מאוד אוהבת ביקורת. למדתי, עם השנים, (סליחה כן אבל חודש הבא יש לי יומולדת ואני מתחילה כבר עם מחשבות של מה למדתי עד כה וכו…) שהביקורת מהאנשים הנכונים שווה זהב. זה לא קל לקבל ביקורת אבל זה כלי שחייבים לקחת בחשבון.

בקיצור קיבלתי כמה הערות שהיו ממש ממש חשובות ושיניתי את התכנים גם בWord (ושלחתי לאוריאל שיתקן טעויות) וגם במצגת עצמה. כל המסמכים נמצאים בדרייב משותף ולכן אנחנו לא מתעסקים עם מליון טיוטות אלא מסמך אחד ויחיד עליו אנחנו עורכים את התוכן.

שבועיים לפני ההרצאה הגעתי למשרדים של מיליוןאייז להרצאה בלייב. הקראתי את ההרצאה שלי בקול רם והצגתי את המצגת. בגלל שזאת היה חזרה לא פורמלית הקראתי מהדף.

אבל התכוננתי למצגת כאילו אין דף. איך? העתקתי את כל מסמך המלל המודפס שלי למחברת. אני לומדת כשאני כותבת ביד. רק ככה זה נכנס לי לראש.
ושוב, לאחר המצגת, סבב התאמות ותיקונים.

גיבוי, גיבוי, גיבוי

פה כבר הרגשתי די בטוחה עם האנגלית שלי. זה מאוד עזר לי להבין שכנראה אני מסוגלת לעשות את זה.
שלחתי לאיבון את המצגת המתוקנת בpdf כי השתמשתי עם פונטים שיש לי במחשב ופחדתי שאם אשלח PowerPoint הכל מתחרבש בגלל שלא יהיה לו את הפטנט במחשב שלו.

ובנוסף גיביתי את המצגת בגרסת הpdf ובגרסת ה PowerPoint בגוגל דרייב שלי. מעשה שהיה ממש חכם בהמשך.
אומנם ההרצאה שלי היתה סולו, אבל היה פה צוות ענק של מיליוןאייז שעבד מאחורי הקלעים בשביל לאפשר את הדבר הזה. אני הכי לא לבד. וזה פשוט תענוג שיש עם מי להתייעץ, שיש מי שתומך בי, שיש מי שאכפת לו.

הכנות נוספות, לא רק מצגת:

הרבה מההכנות הן מנטאליות.

כי להרצות ולהציג מצגת זה בסדר אבל צריך להכין גם את הגוף והנפש לדבר הזה.

לא כל יום מגשימים חלום.

וכשמגיע יום כזה, כדאי להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. לקבל הכל באיזון ולא בקיצוניות של התרגשות שיכולה להביא למפולת.
תצחקו, אבל למדתי את זה בתנועת הנוער, בכיתה י הכנו טקס ליל סדר אלטרנטיבי לסניף, הכנו הצגה מצחיקה וכו' אבל הקהל לא צחק כפי שציפיתי, כל כך התרגשתי לפני אותו ערב שהכישלון היה עבורי כל כך מר שאחרי ההופעה לא יצאתי מאחורי הקלעים של הבמה, ישבתי שם על הרצפה ובכיתי ממש. החברים שלי לא הבינו למה אני בוכה, הם דווקא נהנו מההצגה…..

לכן איזון הוא כל כך חשוב. צריך להגיע מוכנה. בראש, בדמיון, בגוף.

במייל שבו שלחתי את המצגת המתוקנת ביקשתי מאיבון שישלח לי תמונה של האולם. זה עוזר לי לדמיין איך הדברים נראים ונמצאים. יכולתי לדמיין את עצמי עומדת שם ומרצה. ובפועל, כשהגעתי וראיתי אולם שכבר הכרתי, זה עזר לי לשמור על איזון ולא לחטוף שבץ של התרגשות מגודל האולם.

יום לפני הטיסה לקחתי הפסקה. נפגשתי בים עם אחותי. כמה חשוב להקיף את עצמנו באנשים עם אנרגיה חיובית. גם ים, שזה תמיד טוב וגם אחותי שהיא תמיד לצידי, לטובתי. ישבנו בבית קפה דפוק לחלוטין, עם האוכל הגרוע ביותר אבל ניהננו אחת מחברתה של השניה.
בעיקר נרגעתי. והתפקענו מצחוק כשגילינו ששתינו טסות לכנסים שונים באותו הזמן. אז קבענו סושי בטרמינל ביום שלמחרת.

מספר ימים לפני הכנס הלכתי לקנות שמלות.

בכל זאת, צריך להתלבש כראוי לכנס הזה וזאת היתה סיבה מספיק טובה לפנק את עצמי. אני שונאת קניות של בגדים, זה תמיד מלחיץ אותי. לכן הרשיתי לעצמי לקבע פגישה אצל מיקי שרוני בסטודיו שלה בתל אביב בשביל שתתאים לי בדיוק את מה שאני צריכה. מה אומר, זאת היתה חוויה נהדרת שעוד תחזור על עצמה בעתיד.

בחרנו שתי שמלות שבתוכן הרגשתי בנח. גם מבחינת החומר של הבד וגם מבחינת המראה. הרגשתי שזאת אני ולא תחפושת של מישהי אחרת. משוחרר, רחב, נח וצבעוני. כמוני.

מיקי המליצה לי לקנות נעלי סניקרס בשביל להפוך את השמלה ליותר קז'ואל אם צריך. תוך שניה הייתי בעזריאלי ורכשתי נעליים שפשוט עשו לי שמח.  נעלתי אותן כל יום לפני הכנס בשביל שלא אפחד שביום הכנס הן פתאום יהיו לא נוחות.

וגם קבעתי במספרה לצבוע את השיער לירקרק כחול טורקיז. למה עשיתי את זה? בשביל ליצור בולטות. היה לי חשוב שיראו אותי ושאסקרן את הקהל. היתה לי מורה בחטיבה בשם לילית, אני לא זוכרת הרבה מהשיעורים שלה, פרט למשפט אחד שאמרה לנו "אתם יודעים למה יש לי עגילים גדולים? בשביל שתסתכלו עלי כל הזמן". וואלה עבד לה. אז לקחתי את העצה הזאת והלכתי שוב לצבוע את השיער. אני משוגעת על זה.
כל לילה לפני השינה קראתי את ההרצאה שלי. וכשלא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות על ההרצאה, התחלתי להקריא בראש את המצגת. בדרך כלל נרדמתי אחרי השקופית הרביעית. התעוררתי בבהלה שמה גם השומעים באולם ירדמו… אבל סתם זה בצחוק. ידעתי שיש לי הרצאה טובה.

התמיכה בבית. טוב נו. בלי זה כל העניין הזה של כל הג'וקים שיש לי בראש, לא היה קורה בכלל. תמיכה שאין כמוה בעולם. בן זוג שמאפשר לי את הזמן לעצמי, את השקט שלי ואת הזמן של הביחד. וההורים שלי שעוזרים עם הבנות מתי שצריך.

מזוודה: החלטתי לוותר על התענוג של מזוודה קטנה והכנסתי את כל הבגדים שאולי אלבש להרצאה כולל ביגוד ל: ארוחת ערב של המרצים, לסיבוב תיירות, לקבלת הפנים, להרצאה וליום חופשי. בקיצור – מזוודה גדולה. אני לא סוחבת אלא המטוס וטוב שכך. זה נתן לי בטחון שיש לי כל מה שאני צריכה (ושמפו ומרכך שלי כי תמיד בבתי מלון האיכות שלהם ממש לא משהו).
בטיסה עצמה נרדמתי. חחחחח. כמו תמיד. השיטה שלי בטיסות זה להגיע ממש עייפה, לאכול בשדה סושי ולשתות בירה ואז אני נרדמת עוד לפני ההמראה. בטיסה לפרנקפורט של הקונקשיין היו לי שלושה מושבים פנויים רק לי. חלום! ישנתי כל הטיסה. טיסת ההמשך הקצרה לבילבאו היתה בסדר עד עשרים דקות לפני הנחיתה. מסתבר שזה אזור ידוע ומוכר של כיסי אוויר ורוחות מטורפות. זה היה מפחיד ממש ממש ממש. לא, לא ישנתי בטיסה הזאת.

הגעתי למלון. מיליוןאייז פינקו והזמינו לי חדר במלון שבו התקיים הכנס עצמו, זה היה חכם ונח למדי.

התכוננות להרצאה בספרד:

לפני הכנס הסתכלתי היטב בלוחות הזמנים של הכנס ובמיילים שנשלחו.

בכל כנס יש דברים נוספים, פעילויות נוספות , במיוחד כשמדובר בכנסים של קהילה שחבריה מוכרים אחד לשניה. גם פה היו הרבה פעילויות – היתה התכנסות חברתית יום לפני הכנס, ביום הראשון של הכנס היו הרצאות בבאסקית ולדוברי האנגלית והספרדית היה סיור תיירות בעיר, היה בערב סיבוב בארים וארוחת ערב למרצים. בקיצור המון פעילויות. כתבתי את כולן ביומן שלי בשביל שלא אפספס שום דבר. זה פדיחה נוראית לא להגיע למשהו כי שכחתי.

ביום של הטיסה היו לי מספר שעות לטייל בעיר. הגעתי למלון, שמתי את הדברים, התקלחתי והצצתי בחלון. ראיתי שיש רוחות והתבאסתי. כמעט שנכנעתי להכנס למיטה אבל הטיסה כל כך ערערה אותי שהיתי חיבת לצאת מזה.

שמתי עליונית ויצאתי. מסתבר שמה שראיתי מהחלון היה פחות נורא מהמציאות עצמה. היה יום שמשי ונעים.

החלטתי שזה יום להחזיר את האיזון. קרי, אני מטיילת בעיר, מצלמת, אוכלת, שותה, נהנית מהיתרונות של להגיע יום לפני הכנס על מנת שביומיים של הכנס לא ארגיש פספוס. זאת היתה החלטה ממש נכונה.

לפני שיצאתי עם המצלמה עברתי על כל נושאי הפוטובוקס של מיליוןאייז כי זה כיוון לי את השראת הצילום. חיפשתי לצלם תמונות שיתאימו לתוכן של הפוטובוקסים. זה היה כיף ממש. כמו מדריך שאומר לי על מה לשים לב ועל מה להתעכב.

יום לפני ההרצאה:

מכיוון ולא היה טעם ללכת לסשן בבאסקית…. וסיור התיירות התחיל רק בשלוש בצהרים (לספרדים יש טמפו אחר לגמרי) היה לי המון זמן לעבור שוב על ההרצאה.

החלטתי שאני מפנה ללימודים את הזמן הראוי.

ביקשתי שלא יפריעו לי ושלא ינקו את החדר. בכלל, כל שלושת הימים במלון ביקשתי שלא ינקו את החדר כי כבר היו שם את האנרגיות שלי, של הבלאגן שלי, של הדברים שלי, הרגשתי בנח ולא רציתי שיגעו בכלום. הדבר היחיד שהחלפתי זה מגבת.
אני חושבת שאם אני מסכמת את מה שחוויתי בכנס זה להבין איפה נח לי ואיפה שלא היה לי נח לנסות לשנות בשביל שיהיה לי נח.

דוגמא אחת היא השולחן בחדר של המלון. התיישבתי עם הלפטופ, המחברת ומים בשולחן של המלון. השולחן היה מופנה לטלויזיה. כל הנוף היפה מהחדר היה בגב שלי וזה פשוט הרגיז אותי. לא היה לי נח. לא היה לי מספיק אור. זה לא היה זה.

אז פשוט הזזתי את השולחן צמוד לחלון. זה היה נהדר! פתאום היה לי את האור והירוק בעיניים שהייתי צריכה.

ואז גיליתי, לתדהמתי, השקע של הספרדים לא מתאים לתקע של הלפטופ! אימה של ממש. פחדתי להשתמש בלפטופ כי שמרתי את הבטריה להרצאה עצמה, ליתר בטחון אם יהיה להם בעיה עם הpdf ששלחתי.

מה עושים? נזכרתי ששמרתי את המצגת בדרייב של גוגל. נכנסתי אליו מהטלפון וכך יכולתי להתאמן על המצגת עצמה מבלי לבזבז בטריה של הלפטופ.

לקחתי מחברת חדשה שקיבלתי במתנה מחברה אהובה, והתחלתי להעתיק , שוב, את ההרצאה שלי. כל שקופית הקראתי בקול מהדף המודפס ואז כתבתי אותה מהראש שלי במחברת. ככה שיננתי את הטקסט.
האמת שזאת עבודה נורא מלחיצה ומשעממת, ומה שקרה זה שמיליון ואחת מחשבות עלו לי בזמן הזה, וזה מרגיז ממש! אז לקחתי את המחברת וכל פעם כשמחשבה מרגיזה כזאת עלתה לי לראש כתבתי אותה בצד השני של המחברת. הבנתי שאני צריכה לעשות קלירנס למחשבות שלי בשביל שהמצגת תחדור היטב לזכרון. פיניתי את הראש ממחשבות הבלאי הללו (שחשובות ממש אבל לא באו בזמן הנכון) על ידי רישום במחברת, נרגעתי כי ידעתי שאחרי שהכל יגמר יהיה לי זמן להתעסק עם זה.

סיימתי סוף סוף להתאמן. הרגשתי מוכנה. מקלחת לרענון ויצאתי לסיור התיירות.

זה מאוד חשוב להשתתף באירועים שנלווים לכנס כי זה מה שיוצר את החברות והקשר האישי. זה מה שגורם לאנשים להקשיב ולהתחבר גם לאחר ההרצאה. גיליתי את זה בכנס תיירות TBEXJuresalem שהיה בארץ, כמה חשובה היתה העובדה שטיילתי עם באי הכנס בירושלים והייתי חלק מהעניין. ככה היה לי יותר קל להסביר לאנשים מה זה מיליוןאייז והם קיבלו את זה בכיף ולא כמשהו מכירתי. הם כבר הכירו אותי מחוויה משותפת אחרת.

לכל הסיורים היה אירוע באפליקציה meetup מה שהיה ממש נח, כי כשהגעתי לנקודת ההתחלה של הסיור הבנתי שהתיאור "נפגשים באצטדיון הכדורגל" הוא תיאור ממש גרוע לנקודת ההתחלה. האצטדיון ענק! איפה עכשיו אמצא את האנשים בדיוק….

הגעתי עשר דקות לפני הזמן בשביל שלא אלחץ וכשהתחילו לעבור הדקות אחרי הזמן וההבנה שאני לא מוצאת אף אחד, התחלתי לכעוס על עצמי. רציתי לחזור למלון. לוותר. אבל החלטתי שאני מתמודדת עם זה כי זה ממש חשוב לי. כתבתי תגובה באפליקציה שאני לא מוצאת אותם והרגשתי הילדה הכי מפגרת של הכיתה…. פאדיחת על. ואז תוך שתי דקות בחורצ'יק הגיע אלי ואמר לי שהוא זיהה אותי מתמונות הפרופיל ששמתי וטוב שכתבתי שאני לא מוצאת אף אחד כי "אף אחד" מתעכבים עשר דקות…. בחיי. מסתבר שיצאה קבוצה מהמלון עצמו והם התעכבו. איזה מלך. אחרי כמה דקות קבוצת "אף אחד", אני והבחורצ'יק התחלנו את הסיור.

הצגנו אחד את השני את השלישית וכו והתחלנו לסייר בעיר. היה ממש כיף, טעים, מרתק. הגענו למקומות שמקומיים מגיעים כמו לסטודיו עיצוב גרפי של חבר של הבחורה שאירחה את הסיור שממוקם בקומה 12 ממש מעל כל העיר. שם עשינו תמונה קבוצתית וכמובן שתינו יין.

זה היה כל כך חשוב כי הכרתי אנשים, יצרתי קשרים ובעיקר כשהיו ההרצאות ביום למחרת זה היה ממש נעים לראות פנים מוכרות בקהל. זה יצר מחויבות של חברי הקבוצה לבוא לשמוע את ההרצאות. כמו כן קיבלתי פידבקים ממש מצוינים על מיליוןאייז וכמה הערות חשובות לגבי שיפורים בעתיד.
הספרדים האלה, כאלה נחמדים. בחיי. גם לפני עשרים שנה, עשיתי טיול בספרד לפני צבא ופשוט הרגשתי בנח עם האנשים, האוכל, ההווי. בילבאו היא עיר מדהימה עם אנשים נהדרים.

קינחנו בסיור בארים שאליו הצטרפו מארגני הכנס, מרצים נוספים ועוד משתתפי הארוע. זה כל כך קשה המינגלינג הזה, אני ללא ספק צריכה להשתפר בו בעתיד כי אני מתביישת לפנות לאנשים. אם פונים אלי אז סבבה אני מדברת ללא הפסקה, אבל לפנות לאחרים זאת מיומנות שאני חייבת לשפר.
בעשר וחצי חזרנו למלון לארוחת ערב של המרצים. חשבתי שיהיה משהו יותר רשמי. הבנתי שזה די זורם ולא צפוי תוכן נוסף, אז אחרי שסיימתי לאכול התנצלתי ואמרתי שאני חיבת ללכת לישון כי היה לי יום ארוך. מכיוון ורוב השיח נעשה בספרדית, הם הבינו את זה.

חזרתי לחדר. מקלחת. קראתי שוב את ההרצאה והרגשתי שאני הולכת לישון  עם ביטחון. אגב, המחברת נכנסה מתחת לכרית. כדי שהמילים ישארו היטב במח. כל אחת והשיטה שלה.

יום ההרצאה; It's show time

בבוקר התעוררתי שמחה, לא התרגשתי יתר על המידה. אני חושבת שיותר התרגשתי ביום של מפגש הפרלמנטים שהעברתי בחודש הקודם.

התלבטתי מה ללבוש, הבאתי שלוש אופציות של בגדים. הבנתי שהמרצים יכולים להתלבש ממש קז'ואל כי ככה נהוג בכנסים של וורדקאמפ, אבל הרגשתי צורך להתלבש קצת יותר פורמלי. לא ג'ינס וטישרט ממותג. הם כבר יודעים מי אני ומאיפה.

התארגנתי. אכלתי א. בוקר קלילה (האוכל שם יאללה כל כך טעים, כאילו לא אכלתי מעולם חחח) והגעתי עם ההרשמה. לא לפני. לא אחרי. היה לי מאוד חשוב להגיע בזמנים שצוינו ולא עם הלשון בחוץ. שוב – נוחות זה שם המשחק. בשדה התעופה בקונקשיין קניתי שעון יד כי הבנתי שלהיות מחוברת כל הזמן לשעון בטלפון עלול להלחיץ אותי. אז החלטתי שזאת המתנה הקטנה לעצמי על ההישג של ההרצאה הזאת.

שוב,העניין הזה של לחגוג הצלחות קטנות הוא ממש חשוב בעיני. לפרגן לעצמי. באמצעות דברים קטנים שגורמים לחיוך באמצע היום.
הרצאת הפתיחה היתה נהדרת ואז הבנתי שיש לי שלוש שעות עד להרצאה שלי. הרגשתי שאין לי יכולת לקלוט תוכן חדש ושאני צריכה להיות בזון שלי.

עליתי לחדר המרצים ושוב עשיתי בקול רם חזרה אחרונה על ההרצאה. הצגתי בפני עצמי את המצגת בטלפון והפעם לא הקראתי מהמחברת אלא עשיתי ממש חזרה גנרלית של המצגת. מדי פעם הצצתי במחברת לראות שלא פספסתי כלום.
אחרי הפסקת הקפה הגיע הזמן של הסשן שלי. הרצאה אחת לפני ואז אני.

בהפסקת הקפה וידאתי עם המארגנים שיש להם מחשב ואת המצגת שלי (בכל מקרה היה לי בתיק דיסקאוןקי עם המצגת ליתר בטחון)  בין הרצאה להרצאה היה זמן להתארגנות של המרצים.

אני תמיד מגבה טכנית את ההרצאות על המחשב, בדרייב ,בדיסקאוןקי כפול. להיות בצד הבטוח. כי אין יותר מבאס מתקלות טכניות מפגרות.

בזמן ההתארגנות להרצאה חיברו אותי למיקרופון שהיה נוראי. הוא היה סקסי מאוד (על אחרים) אבל הכי לא נוח בעולם. יש לי ראש צר יחסית והקשת של המיקרופון היתה ממש רחבה , זה כל הזמן קפץ לי מהאזניים ואחרי כמה דקות המיקרופון נדד בין האף שלי לפה.

ממש לא לענין.

היה לי כל כך לא נעים. לא רציתי להיחשב הבעייתית כי כולם השתמשו במיקרופון הזה, אבל הרגשתי שזה פשוט מוציא אותי מאיזון. רציתי להתרכז בהרצאה ולא במיקרופון. בלעתי את הרוק ואת הבושה וביקשתי מיקרופון ידני.

וואלה, הרצפה לא התמוטטה מפאדיחה….

הביאו לי תוך שניה מיקרופון ידני, שמסתבר שהיה מונח בשולחן ליד למקרים כאלה. מדהים כמה המחשבות הפנימיות שלנו יכולות להגביל אותנו סתם כך.לפעמים אני כל כך חיה בסרט. מדהים.

זהו. זמן האמת. אנשים נכנסו לאולם. גם החברים שעשיתי איתם את הסיור. זה היה כל כך משמעותי לראות אנשים מוכרים בקהל. היה עוד אחד בקהל שכל הזמן חייך אלי. התמקדתי המון בו כי זה עשה לי ממש טוב.

לפני ההרצאה ביקשתי מהחברה שפגשתי שם שתצלם אותי. היא שמחה לעשות כן. ואפילו הצליחה גם וידאו קצר.

אז, איך זה להרצות באנגלית?

הרבה יותר טוב ממה שחשבתי.

אני חושבת שהקהל, שמדבר ספרדית, ואנגלית עבורו זאת שפה שניה כמוני, יצר נינוחות אצל שני הצדדים ובעיקר סלחנות לגבי טעויות שקורות. וכפי שתשימו לב, בסרטון המילה פרסיסטנס נתקעה לי בלשון וחזרתי עליה פעמיים בכל משפט. האמת שלא הרגשתי שזה קרה לי בהרצאה עצמה.

היה לי חשוב להרצות על תוכן שאני מעולה בו, כי אז, לא משנה באיזה שפה (כמובן, שאני יודעת) אז לא יכולים להתקיל אותי, להיפך, אני שמחה להסביר את התוכן הזה. זה משהו שגורם לי לשמחה גדולה.

היו שלושה רגעים במהלך ההרצאה שהבנתי שאני מרצה באנגלית ושזה באמת קורה. באותן שקופיות המילים קצת התבלבלו לי. עצמתי עיניים לשניה, החזרתי לי בראש את המקום בו כתבתי במחברת את מה שאני צריכה להגיד, התחלתי להגיד את המשפט המתאים ופקחתי עיניים, חזרתי לאולם.
למדתי, במהלך החזרות שאסור לי לאלתר. בעברית אני מאלתרת כל הזמן וצוחקת עם הקהל, זה כיף לי לעשות את זה, אבל באנגלית זה לפעמים גורם לי להתחיל משפט ולעולם לא לסיים אותו…..

הרשיתי לעצמי רק פעם אחת לאלתר וזה היה בסדר. טוב נו, התאמנתי על האלתור בחדר מרצים.

לא נצמדתי למילים עצמן. נצמדתי לרעיון הכללי של המצגת. יש משפטים שאני יודעת שזכרתי במלואם ויש שקופיות שהעברתי את הרעיון הכללי של מה שרציתי להעביר.

#fromwhereistand 🐦 🐈 🐕 ⛅ 🌈

A post shared by Yonit Tzuk (@yonitzuk) on May 11, 2017 at 2:14pm PDT

ההרצאה הסתיימה שתי דקות לפני שנגמרו 45 דקות של הרצאה שהוקצו לי. בול בזמן לשאלות. זה לא סתם יצא ככה. זה ענין של להתאמן בדיוק כמה זמן לוקח לכל שקופית. בממוצע שתי דקות לשקופיות עם המסרים העיקריים וחמש שניות לכל שקופית בחלק של ההסברים על התהליך במליוןאייז. כן, עד לכאלה פרטים ירדתי כשהתאמנתי להרצאה. לעמוד בלוחות זמנים בהרצאות זה קריטי.
תם ונשלם. היה ממש כיף.
הכנס המשיך, אני עליתי לחדר להחליף בגדים, לעדכן את המגדלור שלי שהכל בסדר ושלא התעלפתי מהתרגשות באמצע. ואז הבנתי שיש לי נפילת מתח ושאני חייבת לשים לקצת את הראש… שמתי שעון והרשיתי לעצמי לישון סיאסטה של חצי שעה. זה היה מושלם. יכולתי ככה לרדת ולהמשיך להיות בכנס.

כמובן שלאורך כל הימים הללו שיתפתי בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם את החוויות שלי, עם ההאשטגים הרצויים. זה הביא לי גם עוד קהל לפרופילים שלי וגם חברות עם האנשים בקהל. כל הרצאה שנכחתי בה צילמתי את המרצה וצייצתי בטוויטר עם ההשטאגים הנכונים והתיוגים הנכונים ונתתי מחמאה על ההרצאה. למה? כי מגיע להם הכבוד.

Happiness is when your hair color 🌊 suits the conference T-shirt. #wcbilbao

A post shared by Yonit Tzuk (@yonitzuk) on May 13, 2017 at 10:02am PDT

אחרי שהכנס הסתיים עשינו סיבוב בארים נוסף, זאת היתה הזדמנות נוספת להציג לחברים את מיליוןאייז. זה היה כיף אמיתי. וגילינו באג קטן שכבר נשלח לטיפול. כל כך חשוב להבין איפה הקהל נמצא ובאילו מכשירים הוא משתמש. רק ככה אפשר לתקן.

לאפטר פארטי שהתחילה באחת וחצי כבר לא הלכתי. זה היה יותר מדי. אפילו בשבילי.
בבוקר בארוחת הבוקר היה לי זמן לדבר עם אחת המארגנות של הכנס, היא נתנה לי מספר רעיונות מעולים להמשך. היא מנהלת קהילות של וורדפרס והשיחה שלנו היתה שווה זהב. היא היתה בין הקהל שהיה בהרצאה שלי ואחרי ההרצאה שוחחנו קצת. היא נתנה לי מחמאות והחלפנו כרטיסי ביקור.

מה עכשיו?

המצגת שלי באוויר באתר SlideShare. פרסמתי ציוץ עם הלינק. כשאחזור ארצה אשלח מייל תודה למארגנים של הכנס ולכל מי שנתן לי את כרטיס הביקור עם לינק למצגת.

אני מחכה לוידאו של ההרצאה.

פוסט בעברית יש, עכשיו צריך אחד (קצר יותר וקצת שונה) לבלוג באנגלית.

ויאללה לחפש את הכנס הבא.

מה למדתי בכל התהליך הזה?

כששוחחתי עם הספרדים, אחד הדברים הכי בולטים היה הצורך שלהם להתנצל שהאנגלית שלהם לא טובה. זה ממש הפתיע אותי. הרי אנחנו משוחחים באנגלית, מבינים אחד את השניה, אפילו אם זה קצת מצחיק אנחנו מצליחים להעביר את המסרים. אז למה צריך להתנצל? אני יודעת שכל אחד מאיתנו לא דובר אנגלית שפת אם וזה בסדר גמור ואפילו מקסים בעיני שנוצר גשר לכפר על הפער השפתי בינינו.

למדתי שעבודה רבה משתלמת. תמיד. וזה כל כך כיף לקצור את הפירות אחרי תקופה ממש ארוכה של עשייה.

למדתי, שכמו שאני אומרת בסרטון שהתמדה ותשוקה הם הדלק לעשייה. פשוט צריך לעשות.

חשוב להבין שאני לא לבד. יש מאחורי מלפני ומצדדי צוות של אנשים מדהימים של מיליוןאייז שמאפשרים לי לחוות את הדבר הזה. בלעדיהם זה לא היה יכול לקרות כנראה. כבר עשרה חודשים שאני חיה בחיים רב מימדיים של הבלוגריסטית בישראל ובעולם. זה מורכב ומדהים. אני זוכה לעבוד לצד אנשים פשוט מופלאים על אמת.

הקהילה שמקיפה אותי ברשת, בבלוג, קהילת הבלוגריות שקוראת ועוקבת אחרי מה שאני עושה. אין לכן מושג כמה רוח במפרשים אתן מעניקות לי עם כל תגובה לייק ומסרים פרטיים. היה לי פשוט לעונג לחוות את הדבר הזה יחד אתכן. זה כל כך לא מובן מאליו עבורי השיתוף שלכן, האהבה והרצון שאצליח במשימה. הרגשתי אתכן יחד איתי על הבמה.

ואם כבר נאום כזה משתפך כמו של האוסקר (חחח לא הגזמתי בכלל) המשפחה שלי והמגדלור האחד והיחיד, שאמנם לא קורא מה שאני כותבת בבלוג , אבל תמיד שם איתי מאחורי ומלפני הקלעים. זכיתי בו.

טוב נו. סיימתי. עד לפעם הבאה.

הפוסט הזה תרם לך? הוא היה קצת אישי…אשמח לקרא אותך בתגובות מה לקחת צידה לדרך