אחת הבעיות של כותבים, היא כשבאר הכתיבה ריקה. זה מרגיש כאילו הנשמה יצאה לחפש חברים במקום אחר, ואין לה יכולת לחזור. ההרגשה הזאת מאוד מתסכלת ומפחידה.
ואז קורה משהו שיכול עוד יותר להפחיד, מקבלים מייל שאומר :"הי, מה המצב? כבר הרבה זמן שלא פרסמת משהו, הכל בסדר?". כן, כן, הכל בסדר, ושום דבר לא בסדר, כי הבאר יבשה.
ואין השראה, והמילים שנכתבות /מוקלדות משעממות אפילו את המסך.

עושים שני דברים הפוכים – מצד אחד משאירים את המצב ככה, פשוט מוותרים, ומצד שני מחפשים אותה.
איך זה יכול להתקיים בו זמנית?
מאוד פשוט.
הכאוס, הבלבול, האי סדר יביא את התשובות הנכונות, ואת החזרת ההשראה לקצות האצבעות.ולמה אני מספרת את זה? כי שלחתי את עבודת המחקר למנחה שלי, היא מאוד התלהבה, שמחה, ואמרה שיש פה רעיון נפלא למאמר אקדמי שהיא רוצה שאפתח. שמחתי מאוד, והמשכתי לקרא.
עם זאת, היא כותבת, יש לערוך את החלק של התיאוריה בצורה שונה, ולהוסיף עוד הרבה מקורות מוכרים בעולם התקשורת והמחקר. וצירפה 3 עמודים של הערות.
קראתי את ההערות, והרגשתי פטיש של שמונה טון על הראש. לשנות את התיאוריה? להרחיב? לקרא עוד מאמרים? כבר היתי לקראת חציית ה70% מהתזה שמוכנה. הרגשתי מבולבלת, חסרת מוטיבציה ועייפה. בעיקר עייפה.
למחרת, ניסיתי למצא מאמרים, ו- יוק, נאדה. לא מצאתי שום דבר שעונה על הפרמטרים שהיא ביקשה להוסיף.
איזה יאוש. אכלתי שוקולד והלכתי למיטה. לפני שהלכתי לישון ביררתי עם עצמי, מי הוא ההשראה שלי לכל הטירוף הזה? לתזה על עולם שהוא חדשני, מעניין, מרתק, ופורץ גבולות? ואז היה לי ברור כאור השמש , שאני צריכה לפנות להשראה שלי – לליאור צורף. שלחתי לו הודעה בלינקדאין, פירטתי לו את ההתלבטות שלי, ואת הצורך שלי במאמרים טובים. טובים מאוד. והלכתי לישון.
בבוקר, חיכתה לי הודעה מליאור. איזה כיף. הוא שלח לי לינק לgoogle scholar. כל מי שלומד במוסד אקדמי יודע שgoogle scholar הוא המקום לחפש מאמרים. פשוט הקליק שלו, משום מה היה יותר טוב. פתאום הצלחתי למצא את המאמרים שחיפשתי ואת הנושאים שאני חוקרת אודותם.
משהו בהודעה ממנו, הסירה ממני את כל החסמים של היצירה, אפילו לקחתי את ההערות של המנחה, ותליתי על הקיר, בצורת פירמידה , או יותר נכון – משפך טיעונים, כפי שעכשיו אני צריכה לכתוב את החלק התיאורטי.

איך מוצאים השראה?

1. מניחים לבלוג. פשוט ככה. לשבוע שבועיים. הוא עוד מעט יתמלא מעצמו בתוכן.
2. מבצעים פעילות שהיא לא קשורה בכלל לבלוג, כמו ספורט, או בישול, או תפירה, או קריאה, או צילום, או שינה, או כלום, פשוט לבהות. אני אוהבת להסתכל על אנשים, ולדמיין על מה הם מדברים.
3. חושבים על אדם או דמות שהיא השראה בשבילכם, ומזמינים אותו לקפה, או לצ'אט באינטרנט, או שולחים לו מייל. לא לפחד, גם הגורו הכי גדול הוא בסך הכל בנאדם. אפשר גם לקרא על אותו אדם באינטרנט, אם הוא קיים ראיון אודותיו.
4. אחרי שנחים שבועיים מהבלוג, אבל לא מהיצירה, חוזרים לשולחן, וחושבים "מה המטרה של הבלוג". וכותבים אותה, או מציירים אותה.
5. מתחילים לכתוב על נושאים שכביכול לא קשורים לבלוג, אל תפחדו, אל תתנו לחסמים של הראש לעצור את הנפש.
6. מפרסמים מה שיוצא. גם אם זה לא בדיוק הקאפ אוף טי של הבלוג שלכן, זה יצור לבד את האינרציה של הכתיבה.
7. קוראים את הבלוג מהתחלה ועד הסוף כולל את התגובות של הקוראים
8. מציצים בסטטיסטיקות, כדי לוודא אילו פוסטים זכו ליותר חשיפה ואלו לפחות, אולי משם התשובה תגיע בעצמה
9. יוצאים מהבית. מתנתקים מהמסכים השונים. הולכים לשתות קפה, או לטייל בטבע – מה שעושה לכם את זה. אולי אפילו לקנות לעצמם איזה בגד נחמד, או שטות לשים על השולחן במשרד.
10. חוזרים הביתה ומחליטים שכל רגע מהחיים, זה ראוי לפוסט. חושבים – "פוסטים". אפילו כשמדברים עם אנשים, חושבים: "הנה אולי זה נושא טוב לפוסט". הולכים לסופר וקוראים שלט "הנה, אולי זה נושא טוב לפוסט".

מכירים את התנועה הזאת שבמאים עושים עם הידים, כדי לראות, איך זה יראה מאחורי המצלמה? אז ככה זאת ראיה של בלוגר, האם מה שהוא חווה, חש, חי, מתאים לפוסט הבא.

אז, על מה תכתבו היום?