ימים קשים עוברים על המדינה הקטנה שלנו, ואני מתנהלת בין פחדים לשגרה, לאזעקות, להרגלים מוזרים של זמנים רעים. מזל, מזל שיש לי בלוגים להתנחם בהם.

אחד הבלוגים שאני מאוד אוהבת שייך לשוקה די-נור. שוקה, כותב את הבלוג שלו, זיקוקין די-נור,  מזה 10 שנים.

הבלוג נפתח ב2008 אבל הוא כותב מזה 10 שנים. פעם בשבועיים מפציע במייל שלי זיקוק, פוסט משוקה, של סיפור קצר עם מוסר השכל. אני לא יודעת איך דברים עובדים בעולם, אבל מכירות את צירופי המקרים המדהימים שקורים לפעמים? ככה עם הסיפורים של שוקה, איכשהו, תמיד הם מתאימים לארוע שקורה או מחשבה בראשי באותו שבוע.

היום הרציתי בארוע happy blogging שארגנה איריס בן חמו, ואחד המשפטים שאמרתי היו "תספרו את החלומות שלכן, רק ככה הם יתגשמו" ומה אני מקבלת במייל משוקה? סיפור על אדם שסיפר את החלום שלו. מוזר. מדהים.

הזמנתי את שוקה להתארח בבלוג שלי, וביקשתי לראיין אותו:

מתי התחלת לספר סיפורים?

התחלתי במשלוח הסיפורים בשלהי 2004 , מזה עשר שנים. קהל הקוראים הלך וצמח עם השנים בעיקר מפה לאוזן וקיבל תנופה לאחר עלייתי לשידור ברדיו. ללא ספק הבלוג הגדיל את הנגישות של אנשים אלי לעומת שליחת הניוזלטר טרם הבלוג.

איך הסיפורים שלך משפיעים על הקוראים?

אין הנחתום מעיד על עיסתו… אבל… מתגובות שאני מקבל בבלוג, במייל ובמפגשים אקראיים עם אנשים אני מתרשם שיש לסיפורים השפעה. את עוצמת ההשפעה איני יודע להעריך. אני רק יודע שהם מעבירים את זה הלאה לילדיהם, בני זוגם, משפחותיהם, תלמידיהם וחברים. מורות מקריאות בשעורי חברה, מפקדים מקריאים לחייליהם, מדריכי טיולים למטילים וכך זה הולך ומשתרשר.

למה פתחת ב2008 בלוג?

את זיקוקי הדי-נור (הסיפורים שאני מפיץ) אני שולח כבר כמעט עשר שנים. זה התחיל מרשימה של שלושים עובדי, דאז, באמצעות משלוח קובץ וורד קצר לאותה רשימת התפוצה. כשהרשימה הלכה ותפחה הציעו לי ילדי לפתוח בלוג ולשלוח את הסיפורים הדו- שבועיים כפוסטים. בהדרגה התרגלתי לטכנולוגיה הזו והיום היא חלק מסדר יומי.

איך גילית את פלטפורמת הבלוג?

המלצה של יְלָדַי.

איך אתה שומר על רעיונות ועל חדוות הכתיבה לאורך זמן?

איני צריך לחשוב על רעיונות כי הרעיון קיים. אלו הם סיפורים קטנים מהחיים של כולנו שיש בהם חומר למחשבה. אני צריך לאתר, ללקט, לשמוע ולכתוב סיפורים חדשים כל הזמן וזה אכן מעסיק אותי ללא הרף. עיני פקוחות, אוזני כרויות, אנשים שולחים אלי. חדוות הכתיבה קיימת ומשום מה אינה פגה. כמו אולי שחקן בתיאטרון או אמן במופע שמופיעים עשרות ומאות פעמים ומתלהבים כל פעם מחדש. ואולי התגובות מאנשים, ואולי המחשבה שאתה עושה הבדל למישהו… ולו אחד בכל פעם… הם הדלק שמניע אותי להמשיך.

האם אתה בודק סטטיסטיקות?

יש לי רשימת תפוצה של למעלה משלושת אלפים אנשים ואני מניח שכל פוסט מגיע לעשרות אלפים קוראים. מידי פעם אני בודק סטטיסטיקות על כמות המבקרים ועל האיזורים הגיאוגרפיים מהם הם נכנסים, למרות שאין צורך להיכנס לבלוג כדי לקרוא את הפוסטים שאני שולח, ניתן לקרוא אותם גם במייל.

הפינה ברדיו אצל פרנס, איך זה התחיל?

משלוח הפוסטים בתחילה בקובצי וורד ואחר כך דרך הבלוג התחיל לפני הפינה אצל פרנס. פרנס שמע על הסיפורים שאני שולח לקבוצת אנשים, בקש כמה מהסיפורים והחליט לתת לי פינה בתכניתו. את מה שאני מפרסם בבלוג אני מעלה אחר כך לשידור ומצרף את ההקלטה בבלוג, כך שמי שרוצה להקשיב לסיפור בקולי יכול לעשות כך.

מה תפקיד הבלוג במיתוג אישי?

אני מניח שהבלוג עוזר לי למיתוגי האישי, ולפרסום במידה רבה.  לא במקצועי כאיש כספים אלא יותר בהקשר של להיות מוזמן להרצאות בכנסים ובחוגי בית, נושא שעלה והתפתח בשנים האחרונות

איך אתה מתיחס לתגובות בבלוג?

מעריך ומוקיר ועונה באופן אישי לכל מגיב. אני ממעט להגיב בבלוג עצמו מכיוון שאיני רוצה להתפלמס על הדברים שאני מביא. איני מטיף לשום דבר, אני מביא סיפורים שיש בהם חומר למחשבה וכל אחד שייקח כאוות נפשו.

האם לבלוג היתה השפעה על הוצאת הספר?

אולי לבלוג הייתה השפעה, איני בטוח. את הספר הוצאתי כי פנתה אלי הוצאה לאור בהצעה שהתקשיתי לסרב לה. זו לא הייתה יוזמה שלי.

מתי התחלת לקבל סיפורים מאנשים אחרים?

הבנתי שכאדם יחיד כמות הדברים שאני יכול לייצר, לכתוב או לקרוא היא מוגבלת. 'הבה נשכפל את יכולותיי עם יכולות של אחרים' אמרתי לעצמי. 'הם יביאו את סיפורם האישי ואני את יכולת הכתיבה שלי'. אם יש לי רשותם אפרסם דברים בשם אומרם וכשרשותם אינה נתונה אני כותב בעילום שם (עדיין ברשותם).

האם אתה ממליץ לכתוב בלוג?

מי שמרגיש שיש לו מה לומר ולכתוב ושיש לו את הכישרון לשניהם… מדוע לא?

אילו טיפים אתה יכול לתת לאנשים שרוצים לכתוב בלוג ולא יודעים על מה?

אם זה מפעם בך, אם זה עומד לפרוץ, אם אתה מאמין שיש לך כישרון – לך על זה. אל תחשוש מזה שזה לא יצליח או לא יתרומם. הפירות הטעימים ביותר הם בקצה הענף ושם זה גם הכי מסוכן….

מוזמנות לעקוב אחר הבלוג של שוקה פה, ואחר עמוד הפייסבוק של הבלוג פה.

איזה כיף של בלוג!! מדהים. תודה שוקה יקר.