1.כשקוראים את הבלוג של אילאיל מהתחלה ועד הסוף, מבינים עד כמה שהבחורה הזאת מוכשרת בטירוף: חימר פולימרי, סקראפ בוקינג, תכשיטים, רקמה, בנטו, קונדיטוריה, צילום. לא פלא שחברה שלה אמרה לה פעם: "צריך להכיר לאילאיל תחום מסוים ואז בזמן שאתה מדשדש איתו, היא תיקח ותפרוץ איתו קדימה"

2. בעלה של אילאיל אחראי על הצד הטכני של הבלוג והאתר, על המעקב על הסטטיסטיקות ואפילו על ההגהה של כל פוסט לפני פרסום.

3. אילאיל היא בוגרת המדרשה לאמנות וצלמת במקצועה. בנוסף, היא יזמית בנשמה. ברגע שיש לה רעיון בראש, היא לא מפחדת ויוזמת מהלך מרתק.

4. ביום חמישי 13/12/2012, אילאיל ,ביחד עם חברתה הטובה מורן יוסף , יוזמות מכירת וינטאג' משובחת. יש לכם הזדמנות גם להגיד לה הי ממני, וגם להנות ולקנות דברים סופר מיוחדים.

5. בפוסט הראשון שלה היא העלתה תמונה של כרובית. מזל שאח"כ היא התחילה לצלם את הילדים שלה.כל התמונות צולמו על ידי אילאיל זיו

הבלוג שלי קיים מפברואר 2008. זה היה כל כך מזמן שאין לי שמץ של מושג למה התחלתי.
אולי בגלל שבזמנו התעסקתי עם הפימו וחיפשתי מקום להעלות את התמונות של הדברים שעשיתי. בזמן הזה התחיל הזרם של הקמת בלוגים, אז גם אני הקמתי אחד. לא ידעתי שזה יוביל לשפע של בלוגים מעולים וטובים. בסה"כ העליתי תמונה של כרובית אחת……

הגעתי לעולם הזה בחופשת הלידה עם הבן הראשון ,ליריי, לפני כ7 וחצי שנים, הוא היה ילד כל כך נח שפשוט חיפשתי מה לעשות בחופשת הלידה. (לא לדאוג, עם שני הילדים הנוספים שלי הבנתי שאז היה לי ילד נח).
לא הכרתי את עולם האינטרנט עד שנכנסתי לפורומים של תפוז, ומאז זה היסטוריה. לעומת העולם הדיגיטלי שהיה לי חדש, עולם האמנות והיצירה הוא כאוויר לנשימה מאז ומתמיד, והשילוב ביניהם הצמיח רבדים נוספים לאמנות שלי. האמת שהפורומים היתה ההתחלה, אחר המשכתי לקומונות, לפליקר, לפינטרסט ולאינסטגרם וכמובן לקריאת בלוגים מהארץ ומחו"ל. היום, האינטרנט בשבילי זה סוג של התמכרות.

האמת שאני לא יודעת במדויק כמה אנשים קוראים אותי, אני לא עוקבת אחרי הסטטיסטיקות של הבלוג.  בהתחלה זה היה בין אפס לתגובה, ולפעמים שאלתי את עצמי," מי קורא את זה ולמה אני ממשיכה עם זה?" . ראיתי בחו"ל שעושים בלוג קנדי והחלטתי גם לעשות, זה מצא חן בעיני לצ'פר את הקוראים, ופתאום המון אנשים הגיבו, זה היה נחמד מאוד לראות את האנשים שמאחורי המילים. חברה אמרה לי שלא צריך להתנצל בפני קהל הקוראים אם לא כתבתי מזה זמן, אבל אני מרגישה מחויבת לקוראים שלי, ולכן יש הרבה פוסטים שבהם אני מתנצלת, אם אני מרגישה שהכתיבה בבלוג קצת התעכבה מעבר לרצוי.

Inspiration is everywhere.
ההשראה שלי פשוט באה מכל דבר –  מהטבע, מהיום יום, מספרות, מקולנוע.
אין ספק שגם באינטרנט יש הרבה השראה. כל האתרים שבהם אני קוראת ומתענינת מביאים אותי למקומות השראה מאוד מעניינים.  אני מאוד אוהבת את האינסטגרם. בתור מישהי שלמדה צילום , אני יכולה להגיד בפה מלא שהצילום באינסטגרם הביא את הצילום למקום שונה, מעניין, ייחודי.

אני אוהבת את זה. אם מישהי עושה משהו טוב, למה לא? אני אוהבת לחשוף דברים יפים, להעלות את המודעות לדברים שאנשים עושים שעושה לי טוב, אז למה לא לפרגן?. זה כל כך קל לפרגן באינטרנט.

בשני מקרים הבנתי שיש כח מסוים לבלוג. בפעם הראשונה כשהבלוג נתן לחנות שלי באטסי פוש רציני
ובפעם  נוספת כשפרסמתי סדנאות לילדים, ותוך כמה שעות  מפרסום הפוסט הסדנא התמלאה. היתי בשוק.

הבלוג שלי התחיל כמשהו אישי. אני כותבת על היוזמות שלי בבלוג כי זה חלק מהחיים שלי, אבל אני מרגישה לפעמים, שאני לא רוצה להכביד על הקוראים עם קידום כל היוזמות הללו, כי אני מפחדת שזה הופך מבלוג אישי לבלוג שיווקי. כשהתחלתי לקדם את החנות בבלוג, היה לי קשה עם זה, והרגשתי צורך להתנצל בפני עצמי ולהרגיע את עצמי , שזה בסדר לעשות ככה, כי זה העסק שלי ומותר לי. היום כולן מקדמות את היוזמות שלהן בבלוגים ובדפי הפיסבוק, כנראה שלשם עולם הבלוגים מתפתח והקהל מבין את זה. גם בימים אלה,עם מכירת הוינטג', אני לא רוצה להציף מדי בבלוג שלי, אני לא רוצה שזה ירגיש אובר, ומצד שני, אני רוצה לפרסם את המכירה. ואין מקום יותר טוב ומתאים מזה.

כל העולם הזה הוא קצת מוזר כי הקוראים לא מכירים מי זאת אילאיל זיו באמת. מכירים חלק ממני, את מה שאני בוחרת לכתוב עליו בבלוג  או בפיסבוק.לפעמים נדמה לי שנוצר דימוי מסוים של אילאיל זיו כסופר אמא, ואולי בגלל זה יש לי בבלוג כמה פוסטים שבאים מהבטן. חשוב לי שידעו שאני לא איזה סופר אמא מיוחדת, נכון, יש לי חוש טעם וחוש עיצוב, אבל אני אשה ואמא כמו כולן. אפשר לראות שככל שהזמן עובר אני נחשפת יותר וככה גם רבדים נוספים ממני נחשפים. אילאיל זיו של היום היא דמות הרבה יותר "מלאה" מאשר אילאיל זיו בתחילת הבלוג.

אין לי חוקים חוץ מלהיות נאמנה לעצמי. מה שאני מוציאה הוא אמיתי, כשבא לי לכתוב אני יושבת וכותבת, אולי בגלל זה יש רצף של פוסטים שלא קשורים לכלום ויש פתאום פוסטים אישיים נורא. הבלוג שלי הוא קצת מהכל, צילום, וינטג', לייף סטייל, אפיה, יצירה. הבלוג שלי הוא אני. אני לא מייצרת פוסטים  אלא המציאות שלנו יוצרת אותם.  אני מצלמת, ומתוך התמונות נבנה הפוסט.

אני ומורן יוסף (חברה טובה שהכרתי בבלוגספירה) טיילנו בברלין. הבנו שהטעם שלנו פשוט משלים – היא נושמת וינטג' בביגוד ואני נושמת וינטג' בעיצוב לבית, ומשם הרעיון לעשות מכירה פשוט פרח. במהלך  חודשי ההכנה למכירה פרסמנו פה ושם תמונות של המוצרים למכירה וקיבלנו פידבק כל כך רציני ומפרגן. אנחנו כבר לא יכולות לחכות למכירה, מקווה שהתגובות הנלהבות ישאירו טעם של עוד גם לאחר כך.

לפני כ 7 שנים, עם ניפוץ הבועה, בעלי פוטר מחברת ההי טק בה עבד. החלטנו שזו הזדמנות לשינוי בחיים.  עזבנו את הבית שלנו בחולון עם תינוק בן חצי שנה ועברנו לטבעון הרחוקה. חברים אמרו לנו : "אתם מגשימים את החלום שלנו". אני לא יודעת אם זה ה-חלום הגדול, אבל באמת זה היה שינוי שהיה כיף לעשות.
אני כזאת, אני אוהבת שינויים, בסך הכל זורמת עם מה שיש ומשתדלת לראות את הצד היפה של החיים.
אני מאמינה שצריך לחיות את החיים ולא לחכות לרגע הגדול שיגיע, אלא להשתדל ליהנות ממציאות היום יומית.
העיקר שבגיל מאוחר לא נצטער על אף דקה שהעברנו בחיים.