עוד כמה שעות אני נוסעת לשבוע בניו יורק, וחשבתי להתעלם מהסערה האחרונה, אבל, לא! אני לא יכולה, בחיי. מקסימום אני אשן באוטובוס לשם.

מה קרה? מארתה סטיוארט, ה-מרתה סטיוארט, זאת שרב בלוגריות הלייף סטייל מסתכלות עליה בתור הגורו המושלם, רוצות להיות כמוה (או לפחות להרוויח כמוה), משוועות לשיתוף פעולה איתה וכו' (הבנתן את התמונה, נכון?) התראיינה לפני 4 ימים ב Bloomberg ודיברה על מדיה חברתית, על האימפריה שלה ועל היותה סבתא.

נו, אז מה קרה?

בחלק מהראיון היא יצאה כנגד הבלוגריות. היא ממש התבטאה במילים שהן חד משמעיות נגד הבלוגריות ואמרה: "הו, יש לי הרבה מה לאמר על מדיה חברתית. מי אותן הבלוגריות האלה בכלל? הן לא רכשו את הידע שלהן כמו עורכי מגזין מקצועיים, הרי הבלוגריות כותבות מתכונים ואפילו לא טועמות אותם, ואם כן, אז המתכונים לא כאלה טובים, או שאפילו מעתיקות מתכונים ממש טובים שעורכים מקצועיים מעולים (אחרים, לא הבלוגריות) המציאו כתבו וביצעו, (הערה שלי: ועכשיו היא אומרת בטון ממש מתנשא:) בלוגריות הן עושות סוג של אממממ פופוליזם זול, אבל הן לא המומחיות, את זה חייבים להבין".

[[sz-youtube url="http://www.youtube.com/watch?v=y2sa1JtgEHQ" /]

הרשת באמריקה גועשת, וכבר קראתי מספר תגובות של בלוגריות מופתעות, כועסות ונוזפות במרתה סטיוארט על ההעלבה הקשה הזאת.

קים מ-The TomKat Studio כותבת בלב שבור: "מרתה סטיוארט התחילה את האימפריה שלה על ידי מכירה של עוגות וכתיבת ספר, כולנו צריכות להתחיל מנקודה מסוימת". לקים יש בלוג מאוד מצליח וחנות און ליין של מוצרים הקשורים למסיבות ולייף סטייל. כמי שעוקבת אחרי קים, היא נפגשה עם מרתה סטיוארט במפגש בלוגרים, מבססת את הידע שלה על השראה מתכנים של מרתה סטיוארט, ורואה בה סוג של "גורו".

"Just as Martha started her empire by selling pies and writing a book, we all have to start somewhere."

אהבתי את התגובה של הבלוגרית ג'ו מהבלוג Momma's said , ובו היא מצינת את הקונפליקט שבין בלוגים לעיתונות המסורתית. ואת התחרות החדשה שיש למותגים בתחום (כמו מרתה סטיוארט) עם בלוגרים ברמה גבוהה. "האינטרנט הכניס שדה נוסף למפת התקשורת לכל מי שמתענין לשתף מידע, ולכן לאנשים שהרוויחו עד כה משיתוף בידע תמורת שכר , זה נעשה יותר ויותר קשה לעשות כן. ". The Internet has leveled the playing field for anyone interested in sharing information, while simultaneously making it harder and harder for people who used to get paid to share this information to make a living at it "

 בלוגרית האוכל מייגן, מהבלוג country cleaver כתבה מכתב פתוח למרתה סטיוארט והכניסה את הקוראים אל "מאחורי הקלעים" של חיי בלוגרית אוכל. היא מסבירה במכתב את אורח החיים שלה, את העובדה שהבלוג שלה הוא חצי תחביב חצי אובססיה אישית לבישול, לצילום, לשיתוף הידע ולהנאה. אהבתי במיוחד את הפסקה בה היא מתארת את ההתרגשות של קבלת תגובה מקוראים נאמנים, שרוצים להודות לה על המתכון. וזה – מה שעושה אותה למומחית ידע בתחום, היא מצליח לתת באמצעות התוכן והצילומים ערך לקהל שלה.

"כשמישהו שולח לך מייל, שהוא ניסה את אחד המתכונים שלך, וכרגע זה בתנור שלו ממלא את הבית בריח נהדר, זאת תחושה  מדהימה של הרחבת הלב, רק מתוקף הידיעה שמישהו חושב עליך כמקור נאמן ומזמין אותך אליו הביתה, ולו לרגע קט" ממליצה לקרא גם את התגובות לפוסט הזה.
""when someone emails you to tell you that they have one of your recipes in the oven filling their home with a smell so wonderful it comes bursting out of their windows it makes your heart grow knowing that someone thought of you as a trusted source and welcomed you into their home, even for a brief while."

כדאי לקרא גם פה על הנושא ועל תגובות הבלוריות, וגם פה.

האם בלוגרית היא מומחית?

עושה רושם שנושא המומחיות עושה גלים בתקופה האחרונה. לפני שבוע, שאלתי חברות שלי איך הן מגדירות מומחה, והאם העובדה שידע שצוברים בצורה אוטודידקטית, תוך עבודה קשה ונסיון תוך כדי עבודה, מביא את האדם לרמה של מומחיות. הדיון היה סוער מאוד, ורב בתשובות לכיוונים שונים. עודף ה"מומחים" שקיימים היום בתחומים שונים, והעובדה שיש לא מעט שארלטנים בתחומים כאלה ואחרים, לא עושה את ההגדרה לקלה יותר.
המסקנה העיקרית שלקחתי מהדיון עם החברות היא, שמומחה הוא אדם עם ידע ,נסיון וכשרון, ובעיקר מוגדר על ידי האחרים בתור מומחה, ולא כזה שהמליך עצמו בתור "המומחה ל…". (וזה לא קשור אם יש לו תעודה כזאת או אחרת או לא).

איך אני רואה את המהלך הזה?

מצד אחד פחד של העולם הישן, ומצד שני אי הבנה אמיתית של עולם הבלוגים וההשפעה שלהם על הציבור.
נכון, יש בלוגים שהם לא טובים.שכתובים גרוע, שמצולמים לא מי יודע מה, שמשעממים ושבסופו של דבר אין להם קהל.
א-ב-ל יש המון בלוגים מעולים, מקוריים, מחדשים, מרעננים, יצירתיים שמביאים לקהילה שלהם וללקוחות שלהם ערך עצום, ממציאים דברים חדשים, מנגישים נושאים בתחום הלייף סטייל לקוראים שלהם, שבמיוחד לומדים מבלוגרים כי "אם הם יכולים, בוודאי גם אנחנו יכולים לנסות".

אם נתעלם רגע מהשארלטנים (שארלטנים תמיד יהיו, בתקווה שהם יקבלו את הראוי להם), בלוגריות בארה"ב מרוויחות כסף מהידע שלהם, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבאמצעות הבלוגים, הן מסוגלות להתמקצע, ללמוד בעצמן תחומים שאין בהם "לימודי תעודה", או "לימודים ממוסדים", הבלוגים נותנים להן במה לשתף ביגע שלהן ועל ידי כך לגרום להן למוטיבציה נוספת לפתח עוד יותר את הנסיון , הכשרון, ההשפעה , היכולת והידע שלהן – והם שהופכים אותן למומחיות בדבר.

מרתה סטיוארט מפחדת? ממה? מבלוגריות? נשמע מגוחך? אולי, אבל אני רואה אותה בתור הקול של התקשורת המוסדית, השיווק המסורתי הישן, שלא הצליח להתאים עצמו לקולות החדשים שבוקעים ברחבי האינטרנט. נכון, פעם היתה מרתה סטיוארט, שבעקבות מזל וטיימינג טוב קיבלה תוכנית טלויזיה. אז, לא היה אינטרנט ובלוגים. אבל היום, יש המון מרתות סטיוארטיות בתחילת דרכן, שמגלות שגם הן מסוגלות לבצע דברים, לא פחות טובים ממנה. נכון, היא יזמית ממולחת ומוצלחת, אבל זה לא אומר שאחרות לא מסוגלות לעשות ב10 אצבעות את מה שהיא מסוגלת.

היום, כל מותג, יכול לפנות לבלוגריות של לייף סטייל ולהציע להן שיתוף פעולה עסקי, לא כי בלוגים זה פופולארי, אלא בגלל שלבלוגריות יש קהילה, ידע ורעב אמיתי להצליח. כי בלוגריות מסתכלות בלבן של העינים של הקוראות שלהן. ואם מותג כזה או אחר יאמץ בלוגריות, זה תופס נתח מעוגת השתפ"ים (והרווחים) של מרתה סטיוארט. בלוגריות, מצד שני, צריכות לתמחר את הידע שלהן, כשמותגים מציעים להם שת"פ. 

האמירות של מרתה סטיוארט מאוד מוזרות לי, בעיקר כי יש לה מעגל של בלוגריות.  נכון, יש התמרמרות על בלוגים גרועים, זה לא רע בעיני התמרמרות כזאת, כי הבלוגים הגרועים עושים גם שם רע לבלוגים טובים. אבל היא הרי מכירה את הכח של בלוג, גם לה יש, היא הרצתה בכנס בלוגים מאוד משפיע בארה"ב, והיא מודעת לכח שיש לה ולעיניים שהבלוגריות של לייף סטייל נושאות אליה. יכול להיות שזה חלק מדיון ציבורי וענין שהא רוצה להעיר לטובת התעסקות בה, ולא בעובדה שהיא העלימה מס והיתה בכלא?

בכל מקרה, מעניין לראות איך הצעד הזה ישפיע עליה ועל הבלוגריות באמריקה ובישראל. אולי הזעקה של הבלוגריות דווקא יפיל אסימון ענק אצל המותגים, ויגרום להשפעה עוד יותר גדולה של הבלוגריות בתחום. מרתק.