הרבה פעמים שואלים אותי: "מתי יש לך זמן לכתוב?" ואני מציינת את העובדה שאצלי הכתיבה היא ענין שבשגרה, הכל אצלי מסומן ביומן. ימים לכתיבת פוסטים, ימים להפצה, ימים שמתוכננים מראש. ואז, בדרך כלל עולה הנושא של כתיבה במרוכז. מן מרתון כתיבה. ובכן, אני ניסיתי לטוס לחו"ל למרתון כתיבה, אבל דווקא שם, בחופשה, ממש לא בא לי לכתוב. בא לי להיות. פעם אפילו הגדלנו בשקל תשעים וטסנו לאי בודד, אני והמגדלור שלי, שנינו עם הלפטופים במטרה לכתוב – הוא מאמרים ואני תכנים לבלוג. ו  – יוק. המחשבים נותרו יתומים בתיקים, ואנחנו ניצלנו את החופשה פשוט לנוח.

הבנתי שיש לי כבר שיטה של הפיכת כתיבת פוסטים לעניין שבשגרה, את השיטה שלי אני מפרטת בקורס השראת כתיבה.

יום אחד, נעמה אורבך, מהבלוג סימני דרך כתבה בקבוצת הבלוגינג שלי שהיא יוצאת למרתון של שקט לכתיבת פוסטים, נדלקתי ממש וביקשתי ממנה שבסוף התהליך תכתוב לנו פוסט אורחת ובו היא מתארת את המרתון הכל מהרעיון ועד לביצוע. אז הנה הוא כאן לפניכן, תודה נעמה על פוסט מחכים, מושקע ומלמד.

מרתון כתיבה לבלוג מאת  נעמה אורבך

לפני כחודש ארזתי תיק ונסעתי למרתון כתיבה לבלוג. זה היה מרתון עצמאי, אני הכרזתי עליו ואני הייתי המשתתפת היחידה והמגיעה היחידה לקו הסיום. 28 שעות (עם שנת לילה באמצע) של כתיבת פוסטים.

המטרה היתה: לכתוב את המסה הקריטית של כמה שיותר פוסטים בזמן מוגדר ואינטנסיבי. לא ידעתי כמה אצליח, אם תהיה לי השראה, אם תהיה לי סבלנות לשבת כל כך הרבה. אם אצליח לעמוד בפיתויים הרבים שקרצו אלי מסביב. זה היה מבחינתי מרתון ניסיוני והתכוננתי אליו הרבה.

כבר כמה חודשים שאני מרגישה במאבק פנימי על תכנון הזמן שלי. מצד אחד הבלוג קורא לי. דורש את מה שמגיע לו, שזה בדיוק מה שאני הכי נהנית בעולם לעשות. מצד שני – יש לי סטודיו לעיצוב, יש ילדים, יש אוכל להכין, יש לו"ז של חוגים וחברים ואירועים משפחתיים. אני מנסה כל מיני שיטות של ניהול זמן, אבל לא משנה איך אני הופכת את זה, כתיבת פוסט, צילום, עיצוב ועריכה הם דברים שלוקחים זמן, והרבה.

כתיבה בבינג'

הכל התחיל מהפודקאסט של ליאור פרנקל. לליאור יש בלוג, פודקאסט מעולה וספר על הדרכים החדשות ליצור קריירה בעולם שלנו, והוא עושה את זה בחן גדול ועם הרבה נדיבות ושמחת חיים. באחד הפרקים הוא סיפר על פרויקט שעשה: כתיבת ספר ב-24 שעות (את הספר, שנקרא לא במקרה "תעשי את זה כבר" אפשר להוריד כאן). בפרק בפודקאסט הוא מספר איך הצליח לעשות את זה, מה נדרש כדי להרים פרויקט כזה של 24 שעות, איך מתכוננים, למה לשים לב – כל העצות האפשריות מרוכזות בפרק אחד מרתק לשמיעה.
הפרק הזה הוריד אצלי כמה וכמה אסימונים. הוא נתן לי השראה, ואת הכלים להגשים אותה.

תוך כדי הקשבה היה לי א-הה מומנט: למה שלא אסע למרתון כתיבה לבלוג? אני כל הזמן מרגישה שהחיים מפריעים לי להתרכז בו, וכל שבוע מחדש צריכה לגלף זמן לכתיבה, אז אולי אם אצליח לכתוב כמה פוסטים מראש יהיה לי קצת יותר קל? יותר רגוע? יהיה לי זמן להשקיע בדברים אחרים וחיוניים לסטודיו שלי?

אלה המחשבות שעברו לי ושיתפתי בהן את יועצות הסתרים שלי, הנשים שמעורבות בבלוג ובעסק שלי כמעט כמוני, אחותי טליה, וחברתי כנרת יפרח, שהתלהבו לא פחות ממני מהרעיון ועודדו אותי להוציא אותו אל הפועל.

במשך כמה שבועות שיחקתי עם הרעיון בראש, בדקתי אפשרויות, חשבתי על מקומות, התייעצתי בקבוצת הבלוגריות. במקביל שמעתי את הפרק בפודקאסט של ליאור עוד פעמיים וכתבתי נקודות שהיו רלוונטיות שלי. עצות חכמות לגבי ההכנה מראש, הפיזית והנפשית. כתבתי את כל העצות שלו וחשבתי איך אני יכולה ליישם אותן. כולן התבררו כמעולות. אם מישהי חושבת לעשות פרויקט כזה (או כל פרויקט מרוכז אחר) – אתן חייבות חייבות לשמוע אותו.
כדי לתכנן את המרתון בצורה הכי טובה נעזרתי באפליקציית טרלו (קראו איך עובדים עם האפליקציה בפוסט האורח המעולה של שרון). זה עזר לי מאוד להיות כל הזמן עם היד על הדופק לגבי ההכנות ולזכור את כל הפרטים.

עצות הזהב למרתון כתיבה:

הכנה הכנה הכנה. אי אפשר להגיע למרתון כתיבה כזה בלי הכנה מראש: אסטרטגיה, טקטיקה ולוגיסטיקה.

אסטרטגיה: בחירת הפוסטים שייכתבו במרתון

במקרה של כתיבה לבלוג המשמעות הייתה לעשות תכנון מדוקדק של הפוסטים לשלושת החודשים הקרובים. לפרוש את כל הרעיונות שלי (שאני אוספת ברשימה קבועה במחשב), למיין אותם לפי סוג הפוסט, למתי מתאים בלוח השנה, מי קהל היעד שלו וכדומה.

אחרי שכל הרעיונות היו פרושים לפני התחלתי לשבץ אותם בשבועות הבאים, וניסיתי ליצור גיוון גם בסוג הפוסט וגם בסוג הכתיבה. כתיבה שהיא יותר רשימתית (כמו פוסט המלצות) מול כתיבה יותר חווייתית או אישית. הגיוון הזה עזר לי מאוד כשכתבתי אותם ברצף, ואני מאמינה שגם לקוראות כיף שהפוסטים מגוונים.

אחרי התכנון בחרתי את הפוסטים שידעתי שאני יכולה לכתוב. היו כמה פוסטים שדרשו אישורים ומעורבות של אנשים נוספים ואותם כמובן לא היה ריאלי לכתוב בשלב זה. לא ידעתי מה יהיה ההספק שלי אז החלטתי להתכונן ככל האפשר לכתיבה של שמונה-תשעה פוסטים.
המלצה שלי: בחרו לכתוב את הפוסטים של החודש חודשיים הקרובים (ככל האפשר). זה ייתן לכן תחושת רווחה וסיפוק גדולים יותר בשבועות שאחרי מרתון הכתיבה, יפנה לכן זמן אמיתי ומורגש, וייתן לכן מוטיבציה לעשות עוד מרתונים בהמשך.

למה הכוונה להתכונן? להחליט באופן ברור מה את כן הולכת לעשות בזמן המוקצב ומה ממש לא.

אחד הדברים שליאור מדבר עליהם זה להגיע למרתון הכתיבה כשכמה שיותר מההחלטות היצירתיות כבר מאחורייך. אני החלטתי להשאיר אותן דווקא לאחרי המרתון. למשל, בכותרות אפשר להתחבט שבועות, ואני אוהבת לבחור אותן אחרי שהפוסט סגור. אז החלטתי שאני בכלל לא חושבת על כותרות הפוסטים לפני המרתון או במהלכו, אלא דוחה את ההחלטה הזאת לעריכה המתקדמת.

טקטיקה: במקרה הכינותי מראשֿ

כתיבה מרוכזת היא לא פחות עבודה מכתיבה שמפוזרת על פני שבועות וחודשים. עבודת ההכנה היא חלק בלתי נפרד מהמרתון, וכמוה העבודה שאחרי, איסוף ויצירת החומרים הוויזואליים והעריכה הסופית. כל אלה לא נעלמים כשמחליטים לעשות מרתון כתיבת פוסטים וכמובן שאם סופרים את שעות ההכנה והעבודה שאחרי לא מדובר רק ב-28 שעות.
אז מה היתרון? אישית, כשאני כותבת פוסט במהלך שבוע העבודה, אני תמיד מרגישה שאני צריכה לגנוב זמן עבורו. המשימות האחרות של החיים תמיד נדחקות, צועקות לי – "קודם אני! קודם אני!". היתרון של החלטה על כתיבה מרוכזת היא שאני משתיקה באחת את כל הסחות הדעת. כמו כפתור מיוט על כל הרעשים. אני לוקחת משימה שנמרחת על פני שבועות וחודשים, שעה פה, חצי שעה פה – ודוחפת אותה לשבוע הכנה + יום או יומיים של כתיבה. העבודה נעשית בריכוז גבוה ולכן, לי לפחות, יותר אפקטיבית, יותר מהירה. לשם כך התכנסתי עם עצמי. כדי לכתוב ורק לכתוב.

תחושת הביטחון שאחרי, הידיעה שיש לי חומרים לכמה שבועות או חודשים היא נהדרת. זה כמו עוגן. בשבוע לחוץ במיוחד – אני יודעת שיש לי פוסט קרוב לגמור, במקום פוסט שצריך להתחיל מאפס.

אז מה הכנתי מראש?

א. ראשי פרקים – לכל פוסט יצרתי גוגל-דוק ובו כתבתי מעין ראשי פרקים: שברי משפטים, רעיונות, ציטוטים ומקורות.

ב. פסקאות פתיחה – הגעתי למסקנה שהדבר שהכי קשה לי לעשות זה לכתוב את פסקת הפתיחה. לבהות במסך לבן חדש ולא לדעת איך להתחיל. אז עשיתי על עצמי תרגיל פסיכולוגי פשוט: החלטתי שאני כותבת לכל פוסט פסקת פתיחה מראש, בשבוע שלפני המרתון. אני לא מתעסקת בעריכה שלה ולא נכנסת לכמה היא טובה או לא, אני פשוט רוצה להגיע למרתון עם פסקאות פתיחה כתובות. עם "לכלוך על הנייר", שלא יהיה כל כך ריק ומלחיץ. וכיוון ששכנעתי את עצמי שאני כותבת אותן רק בשביל שתהיה לי התחלה ויהיה לי קל להמשיך, ברור שהן יצאו טובות… (זה תרגיל שלמדתי בלימודי העיצוב: לשכנע את עצמך שאת עושה רק סקיצה ובסוף יוצאים מזה הדברים הכי טובים). אני יודעת שזה נשמע אולי מטופש, אבל עלי זה עובד!

ג. הצד הוויזואלי – עברתי על תמונות שהיו לי ונראו לי מתאימות ועשיתי רשימה של אילו אימג׳ים אני צריכה להשלים ולצלם. ירדתי לפרטים של זוויות ותוכן הצילומים שעוד לא צילמתי, כי בכתיבה אני הרבה פעמים מתייחסת לתמונות עצמן, וידעתי שאם אדע איך התמונות הולכות להיראות פחות או יותר, זה יעזור לי בכתיבה עצמה ויקדם אותי לעבר פוסט גמור. את התמונות שכבר צולמו שלחתי לעצמי במייל כדי שיהיו זמינות ונוחות לצפייה.
ד. דברים מיוחדים – חלק מהפוסטים היו מבוססים על המלצות, דוגמת הפוסט על גיבורות ספרי ילדים לשבוע הספר. הבאתי איתי את כל הספרים שרציתי לכתוב עליהם (במקרה כזה אני ממליצה מאוד לעשות את הבחירה לפני המרתון כי היא דורשת זמן ומחשבה).

לוגיסטיקה: מקום, צידה לדרך, סיסמה לג'ימייל

ההכנה הטכנית לא פחות חשובה, ואצלי היא התחלקה לשלושה תחומי עיקריים:

א. לוקיישן לוקיישן לוקיישן
ליאור המליץ לצאת ממרחב העבודה הרגיל שלך. כשהתייעצתי בקבוצת הבלוגריות חלק חשבו שאולי לא יהיה לי נוח או שלא תהיה לי השראה לכתוב במקום אחר. לשמחתי זה לא קרה.

אני מודה שחשבתי על איזה Air bnb חמוד או על צימר גלילי. אבל כשגיליתי שיש סופשבוע שבו ההורים שלי יהיו בחו״ל החלטתי לנצל את ההזדמנות ולכתוב בבית שבו גדלתי. מי שמכירה את הבלוג שלי יודעת שעבורי זה מושלם להיות מוקפת בספרי ילדות, טבע רענן ואלבומי משפחה (שבאמת השתמשתי בהם כשחיפשתי תמונה מסוימת!).

ב. לא לשכוח צידה לדרך
ארזתי כל דבר שאולי אצטרך, התארגנתי מראש על אוכל ונשנושים, ועצרתי בדרך לקנות קפה. ארזתי בגדים נוחים לעבודה (היי חולצת צבא עם חורים!).  מה לא הבאתי? את המצלמה שלי! ידעתי שאני רוצה להתמקד בכתיבה, ושאסור לי להתפתות לנסות לקדם פוסטים מבחינה ויזאולית. לכל דבר הזמן שלו. המצלמה נשארה בבית (וצילמתי כמה תמונות בפלאפון).

ג. מחשב וסיסמאות

מי שמתכננת לעבוד על הלפ טופ שלה או על טאבלט, כדאי לעשות גיבוי לפני תחילת העבודה, לנקות את המחשב ולהקל עליו ככל האפשר, שלא ייתקע לכן באמצע העבודה. אם אתן לא עובדות בקובץ שנמצא בענן, הקפידו לשלוח לעצמכן במייל במהלך הסופ"ש את הקבצים שעליהן סיימתן לעבוד, ליתר ביטחון.
טיפ קטן אבל חשוב למי שמתכננת לעבוד על מחשב לא שלה. אני עובדת על מחשב נייח ואין לי לפטופ. זה הסתדר מצוין עם העובדה שהמחשב של אבא שלי היה פנוי, אבל חשוב מאוד לוודא מראש שאת זוכרת את כל הסיסמאות הדרושות לך. במחשב הרגיל שלי הכל כבר שמור, ואין דבר יותר מבאס מלהיתקע מחוץ לג'ימייל שלך כשאת צריכה אותו. אז אני ניצלתי את ההזדמנות להחליף סיסמאות באתרים שידעתי שאצטרך. חשוב!

אז איך זה עבד באמת?

בחרתי בשישי שבת למרתון והעובדה הזאת הייתה לי משמעותית מאוד. לא היה לי לחץ של עבודה מהסטודיו, אין לקוחות שמתקשרים. סופ"ש! הגעתי בשעה עשר בבוקר. החלשתי את הטלפון ושמתי אותו בחדר אחר, בידיעה שהיום אורי הוא זה שיענה לגננת אם יהיה צורך… שמתי לי שעון מעורר בפלאפון והחלטתי – אני כותבת במשך שעתיים ומנסה מאוד לעבור הלאה. המטרה של השעון מעורר היא ליטרלי להעיר אותי מהפוסט ולסמן לי שהגיע הזמן להמשיך. זה עבד רוב הזמן. הלחץ של הזמן גרם לי לעבוד ביתר ריכוז ודריכות. הייתי בתחרות עם השעון.

אחרי כל פוסט עשיתי כמה דקות הפסקה. אוכל, יציאה לגינה, התמתחויות או קידום של דברים שהם לא מול מחשב (למשל חיפוש באלבומי משפחה).

אז נכון, הכיסא של אבא שלי היה לא שיא הנוחות. והיה קצת משונה להיות לבד בבית ילדותי. אבל הצלחתי לעבוד! מה שעזר לי במיוחד הייתה העובדה שהתייחסתי להכל בצורה מאוד טכנית. הפוסטים שלי לא טכניים ונוטים לצד הרגשי, אבל המטרה שלי הייתה ליצור מסה גדולה של כתיבה, להספיק כמה שיותר ולא לחפש מוזה לכתיבת רומן. כיוון שכל הרעיונות היו כתובים לי מראש, העבודה התמקדה בלכתוב אותם, לנסח, לארגן.

כתבתי, וכמעט לא קראתי שוב. כתבתי, והשארתי את העריכה והדיוק לאחר כך.

דעי את האויב

כמה הסחות דעת יש בעולם הזה! מה שעבד לי הכי טוב זה להבין מראש איפה המלכודות שלי, איפה הפיתויים שלי. הפייסבוק למשל הוא מלכודת ענק עם שלט אזהרה. אני נכנסת לשם ויוצאת אחרי שלוש שעות. במקרה הזה עזר לי מאוד שלא עבדתי על המחשב שלי. זה אומר שכדי להיכנס לפייסבוק הייתי צריכה להכניס סיסמה ולעשות מספיק מאמץ כדי שאוכל לתפוס את עצמי מראש ולהגיד – דיר באלאק! לשם את לא נכנסת!

מאותה סיבה גם לא נכנסתי לקבוצת הפייסבוק של יונית לעדכן שאני מתחילה במרתון. חשבתי לעשות את זה, רציתי לדווח מהשטח אבל ידעתי שאם אעלה סטטוס, אני ממש ארצה להיכנס לקרוא תגובות, ולא רציתי את הסחת הדעת ואת רעשי הרקע. אז נמנעתי לחלוטין מהפייסבוק.

אינסטגרם לעומת זאת ממש לא סוחף אותי באותה מידה. אני יודעת שהזמן הממוצע שאני מבלה באינסטוש זה 5 דקות אז הרשיתי לעצמי פעמיים שלוש של גלילה, לשטוף את המוח ואפילו העליתי תמונה או שתיים.

עוד פיתוי גדול שעמד בפני היא חברה ממש טובה שגרה בית ממול להורים שלי. כמה רציתי לקפוץ לקפה בערב… אז פשוט לא הודעתי לה שאני מגיעה, והתאפקתי לא להתקשר (סורי עמית! חייבת לך ביקור).  בקצרה: דעי איפה את עלולה ליפול – תהיי חזקה, והימנעי מהמקומות האלה.

הישורת האחרונה

חברה אחרת, הלא היא כנרת המופלאה, עשתה לי הפתעה. היא הגיעה עם קפה וקופסת הפתעות מקסימה עם הוראות מדויקות מתי מותר לי לפתוח כל הפתעה עטופה. זו הייתה כזאת מחווה מקסימה של השתתפות ומעורבות + קפה בדיוק בזמן, וזה נתן לי בוסט של אנרגיה ורצון להמשיך לכתוב (כדי לפתוח הפתעות, ברור!).

עשיתי הפסקה אחת משמעותית לארוחת ערב בבית של חמותי שגרה באותו יישוב. אורי הגיע עם הילדים ורציתי לראות אותם. בדיעבד זו הייתה טעות. לא נוראית אבל ממליצה להימנע. זה לא לקח הרבה זמן אבל הוציא אותי מהזון… עד שחזרתי כבר היה תשע וחצי והחלטתי שלא משנה מה – אני כותבת עוד פוסט לפני השינה.

דווקא בלילה שהכי רציתי לישון בו טוב – ישנתי ממש גרוע. אולי בגלל זה היום השני היה פחות יעיל. ואולי זה כי ידעתי שתכף נגמר, ואולי כי כבר התחשק לי לנוח על זרי הדפנה של חמשת הפוסטים הכתובים שלי… הצלחתי לכתוב שני פוסטים ביום הזה ואז צנחתי על הספה לבהות בטלוויזיה ולתת למוח מנוחה.

ב-28 שעות כתבתי שבעה פוסטים. הם לא גמורים. על כולם יש עוד עבודה. ויזואלית, עריכתית, יצירתית. אבל התחושה שיש לי שבעה פוסטים כתובים הכניסה אותי להיי.

ומה עכשיו, חודש אחרי?

ובכן. שבעה פוסטים כתובים זה נהדר ומרגש. זה באמת מפנה אותי לעשות דברים אחרים וחשובים. אבל אחרי שהייתי בעננים איזה שבוע הגיעה המציאות. לקוחות, מתנות לעצב, מסיבות סיום, סידורים וחיים. כמו רווח במדף הספרים שתוך זמן קצר מתמלא על ידי הספרים הנותרים – כך גם כאן. הזמן שהתפנה לי מכתיבה התמלא במשימות אחרות. וגם – העובדה שיש לי פוסטים כתובים ותוכנית לבלוג גורמת לי לרצות להוציא פוסטים בתדירות יותר גבוהה ולעמוד בתכנון שלי. אני מנסה להזכיר לעצמי שאם לא המרתון, הייתי משקיעה המון זמן בכתיבה, זמן שהיה יורד ממשימות אחרות.

אם מחליטים על מרתון כזה כדאי לזכור מראש שגם אחריו עדיין תהיה עבודה וזה לא שאפשר לשבת רגל על רגל והבלוג יוציא פוסטים עצמאית

אני ממליצה מאוד על החוויה הזאת לכל בלוגרית, ונראה לי שאחזור על החוויה בעוד כמה חודשים. זה מאלץ אותך לשבת ולתכנן לטווח ארוך, לתקתק את החלקים שבדרך כלל מעכבים אותך ולהפיק מעצמך המון בזמן קצר. זו חוויה של השקעה אמיתית בבלוג ובעצמך. זה להגיד לעולם, זה חשוב לי ואני הולכת לעשות את זה!

+++++++++++++++++++

וואו איזה פוסט!! אהבתי מאוד. במיוחד את הקטע שזה נותן את הדרייב לכתוב עוד ומחויבות לבלוג. נעמה, אז, מתי שוב ההורים מפנים את הבית?
למי שאהבה את הפוסט של נעמה, מוזמנת לעקוב אחריה גם בבלוג, בפיסבוק, באינסטגרם, בפינטרסט ובחנות.

מעניין אותי מה לקחת מהפוסט הנוכחי. תכתבי לי בתגובות כדי שאקרא. 

++++++++++++++++

ההרשמה לפרלמנט מספר 4 נפתחה!!

אני כל כך מתרגשת! לא האמנתי שאעשה זאת, חשבתי לקחת שנה חופש, א-ב-ל אני אוהבת כל כך את הפרלמנט, שהייתי חייבת לפתח מחזור נוסף.

הפרלמנט הוא קורס שנתי על קול, קהילה ובלוג. קורס של דרך, של הבנות, של אסימונים שנופלים, של שיווק באמצעות בלוגים ושל עשייה וחיבורים.

אנחנו נתחיל אותו בספטמבר ונסיים ביוני. פעם בחודש ניפגש פיזית וכל החודש און ליין בקבוצת הפיסבוק הייחודית לנו. מזמינה אותך לקרא אודות הפרלמנט – הבית ספר לבלוגינג ומקווה לראותך איתנו.