לפני ארבע שנים כתבתי בכתב יד מכתב חזון לעצמי ושלחתי אותו לחברה. אני לא זוכרת כל מה שכתוב שם, אבל אני אמורה לקבל את המכתב הזה בעוד שנתיים כשאהיה בת 40.

לפני שנתיים כתבתי מכתב חזון על החיים שלי,ושם יש פירוט ענק ומדויק על איך אני רואה אותנו, את המשפחה, את כל אחד לחוד וכולנו ביחד. לא כל הדברים התגשמו בינתיים, אבל אנחנו לגמרי בדרך הנכונה, יש כל כך הרבה דברים שהתווספו לנו בזכות המכתב הזה, ההכוונה, הכתיבה הזאת שעושה משהו בראש, בלב, בעשייה.

עכשיו ישבתי בספונטניות וכתבתי מכתב חזון מרגש. התחלתי אותו חוששת, כי יש שם עניינים כאלה מרגיזים של כסף ומחירים ותמחורים. איכס, באמת. מה עכשיו הקשר של זה למכתב חזון, לעזאזל.

אז התחלתי מאיפה אני רואה את הדבר הזה, לאן אני רוצה להגיע, מה אני רוצה לעשות ואיך הדבר הזה ישפיע על העולם. כן, כן, על העולם.
כי רק ככה אני יכולה לכתוב מכתב חזון לעצמי, כשאני מגדילה את עצמי בשקל תשעים.
ומה אכפת לי, הרי במילא אני היחידה שקוראת את המכתב הזה.
והגדלתי, או או איך הגדלתי.
אבל לא רק אותי, עוד הרבה בדרך.
ואז התמחורים עבדו לי כמו קסם, ירדו לי בקנה הנשימה והרחיבו לי את הסרעפת.

התקדמתי עם המכתב ופתאום הגיעו לי צבעים, ומקומות, ואנשים ורעיונות נוספים שתפסו אותי קצת מופתעת.
מה? מאיפה הרעיון הגאוני הזה נחת פתאום? אני לא מאמינה, איך לא חשבתי על זה קודם.
אבל זה כוחו של המכתב הזה של החזון, הוא מביא איתו את הדברים מבלי שבכלל נתכוון, זה שם, כל מה שצריך זה לכתוב.

ולעשות.

כשחזרתי במאי מההרצאה שנתתי בספרד
המילה שהדהדה לי ברחובות היתה "תעתוע". חשבתי לעצמי שבעצם הכל זה תעתוע, אם אני הצלחתי להרצות באנגלית בכנס בינלאומי, למרות הקשיים, אז הכל זה תעתוע. הכל אפשרי. צריך לעשות ולא לפחד ולהבין מה הדרך, אבל אפשרי.

כשחזרתי מבולגריה, המילה שהדהדה לי בחופשה המשפחתית היא "נוכחות". הבנתי שהנוכחות שלי עם המשפחה שלי, עם הביחד, היא זאת שהביאה לי כל כך הרבה אוויר בריאות, שהיה חסר לי.
בולגריה היתה רק התפאורה. זה לא מה שהיה חשוב בכלל.
הייתי צריכה מקום של שקט, של רוגע, של התחלה, של מקום לעצמי. וכן, הצלחתי למצא מקום לעצמי בחופשה משפחתית. כמה אבסורד… נכון?

הנוכחות הזאת הביאה לי המון, סגרה לי את הפרלמנט מבלי מאמץ, (ותודה למירב ששמרה על הקשר עם הלקוחות), הנוכחות הזאת הביאה לי הזדמנות נהדרת עם הנחיתה לארץ, הנוכחות הזאת הביאה לי פתרונות, במקומות שהיו מאוד חשוכים כשיצאתי לבולגריה.

התישבתי עם המכתב שלי, עם הפסקה הראשונה והייתי נוכחת.
נוכחת ברגע ההוא שעפתי על עצמי.
ויצא לי מכתב של 6 עמודי חזון, שאותם חתמתי בשתי מילים

"יהיה מהמם".

אני הולכת, כרגיל עם מכתבי החזון שלי, להדפיס אותם, להניח מתחת לכרית ולתת להם להכנס טוב טוב למח שלי.
כי יש לי משימת ענק השנה, אני הולכת לתת בראש ולהעניק.
כן, זה כולל ים של סיכונים. ופחדים. וחששות.
אני הולכת לסכן סכומים כספיים, זמן עם המשפחה ואפילו את העסק שלי.

אבל תשמעו, אני קוראת שוב את המכתב שלי ואומרת לעצמי: "יאללה, תגדילי, תגדילי בשקל תשעים, זה שווה את זה כל כך".

וואי, בחיי שיהיה מהמם."

ועכשיו אליכן – בהנחה וזה יהיה אכן זה – איך אתן רואות את הבית שלנו? הבית של הבלוגריות? מה הייתן רוצות שיקרה שם?