למה זה טוב שהטראפיק שלי צומח לאט?
לפני כחודש הרציתי בפני תלמידות בקורס שיווק של מיכל שרגיל בן סירה האלופה. במהלך הקורס מיכל אמרה משפט שלא יוצא לי מהראש: "אני לא כותבת בצורה עקבית בבלוג, זה לא מסומן לי ביומן, אבל הנה, לאחר ארבע שנים של כתיבה בבלוג, יש לי כבר מאגר של פוסטים שמביא לי חשיפה טובה, פניה מלקוחות פוטנציאלים ומוניטין ברשת".
עם בלוגים לא צריך למהר
מי שמכיר אותי מהבית, יודע שאין לי סבלנות יותר מדי, סיפוק צרכים מיידי זה כאן ועכשיו, אני צריכה שדברים יקרו ע-כ-ש-י-ו, או כבר אתמול אם זה אפשרי. הבלוג לימד אותי להאט את הקצב, לנשום, לקחת אוויר ולתת לדברים להתפתח מעצמם.
לפעמים משפטים שמדווחים על מהירות קוסמים לנו "הצלחה בן לילה, פריצה, צמיחת שיא", אבל אם נסתכל רגע פנימה, אני לא בטוחה שצמיחה היסטרית היא טובה לנו, לפעמים כדאי שדברים יתפתחו בקצב שלהם, בהתאם ליכולת הכלה שלנו.
ועכשיו נסתכל על הדברים הללו מהזווית של הבלוג, לפעמים אנחנו כל כך רוצות למהר ולפרסם פוסט, שיוצא לנו פוסט מממממ לא משהו, או לפעמים אנחנו כל כך רוצות להגדיל את הטראפיק של הפוסט, שאנחנו כותבות לא משנה על מה, לא משנה עם מי ולא משנה למי. וזה משנה – כי המהירות מהשטן אומרים, וזה יכול לפגוע בבלוג ולא לגרום לו לעליה איטית אך עקבית של קוראים.
יש משהו גם מתוק בהמתנה לפוסט מצד הקוראים, לדוגמא, יש מספר בלוגים בפרלמנט שאני מאוד אוהבת לקרא (את כולם, את כולם!) שכותבים פעם בחודש פוסט, וזה מקסים כי אני ממש יכולה להרגיש את האינקובציה של התכנים (תודה קוקה על התיאור הזה) עד לרגע ההבשלה של פרסום הפוסט. לדוגמא, הבלוג של תמר ליבס מתמרי אנד מי, והבלוג של כרינה וובר מחייב לצאת מזה משהו טוב והבלוג של מיכל מנור בן ארי מרואה עולם. והבלוג של דנה הדר פיטוטי שבדיוק כתבה על תהליכים וזמן, שאיכשהו בדיוק נוגע למה שאני כותבת פה, אבל מזוית.
צמיחה איטית היא טובה לנו, למה? כי היא מאפשרת לנו לכתוב לאורך זמן, ולאורך זמן והדרך אנחנו אוספות את הקהל הנאמן שלנו, שקורא אותנו במשך שנים ונוצר ארכיון ענק של תכנים שרלוונטים לנו ולקוראים שלנו לאורך הזמן.
שלשום כתבתי סטטוס בנוגע לדוגמא הורית, ואז אחת התגובות היתה "את צריכה לכתוב על זה פוסט" ופשוט חיפשתי בארכיון של הבלוג את הפוסט הרלוונטי שכתבתי על זה לפני כמה זמן, מסתבר שזה היה לפני חמש שנים… (!!) העובדה שאני כותבת כבר קרוס לשש שנים בלוגים עשתה לי ממש וואו, והרגשתי טוב עם עצמי על יכולת ההתמדה וההתפתחות.
אז למה צמיחה איטית היא טובה לבלוג?
למרות שלפעמים זה נוראאאאא מתסכל עד שקוראים אותנו ומגיבים והגוגל אנליטיקס מראה עליה א-י-ט-י-ת במימדים של הבלוג, זה עדיין ממש טוב לנו. למה?
1. כתיבה היא כמו ריצת מרתון. כמו מסע. תהנו מהדרך
כתיבה לאורך שנים מביאה עימה יתרונות מדהימים, מאשר פריצה מהירה ולא עקבית. בכתיבה לאורך זמן אנחנו מסוגלות למצא את הקול שלנו, את מה שמענין אותנו, את מה שמענין את הקוראים שלנו, את היכולת המופלאה של הבלוג להתפתח יחד איתנו ולהוות מראה לתהליכים שאנחנו עוברות בהתבגרות המקצועית והאישית שלנו.
כתיבה לאורך זמן, באופן עקבי מביאה עימה מתנות של הדרך, במידה ונעשה הכל מהר, לא נוכל להיות מודעות למתנות האלה. אלו יהיו יחסי בזק במקום יחסים ארוכי טווח.
2. כתיבה לאורך זמן בונה ביטחון
לקח לי שנתיים בערך להסתכל בעיניים ולהגיד בהמון ביטחון "שלום, אני יונית צוק, הבלוגריסטית". לוקח זמן למצא את הקול שלנו, את הקהל שלנו, את היכולת שלנו להציג בבטחון על מה הבלוג ולמה הוא טוב ולמה הוא משמש.
בטחון עצמי בדרך שלנו, בכתיבה שלנו, בקול שלנו לוקח לזה זמן להבנות, והבלוג נותן לנו את הזמן הזה ואת הבטחון. אני תמיד אומרת שבלוג גורם לעמוד השדרה שלנו להזדקף.
3. למי את כותבת? לאגו או לקהל שלך?
לשים יעדי טראפיק זה נהדר, אבל זה לא העיקר, העיקר זה לכתוב למענך ולמען הקוראים שלך. ואם את צריכה עוד כמה ימים בשביל לשייף את הכתיבה שלך ואת הרעיון שיש לך בראש, קחי את הזמן הזה, זה חשוב, כמו תפיחה של שמרים. בסופו של דבר ההאטה הזאת מביאה את הצעידה קדימה. גם כשאנחנו נותנות תנופה, אנחנו לוקחות צעד אחורה.
היעד בכתיבת בלוג צריכה להיות, לצעד הגדלת הטראפיק, בנית אמון בינך ובין הקוראים שלך, ואת זה עושים רק כשהתוכן משובח. יצירת קשר בזכות תכנים עם ערך שאת מייצרת, מענה על צרכים ושאלות של הקהל, וכתיבת פוסטים שעושים לקהל וואו, מבלי להתחנן שיעקבו וישתפו, הם יעשו את זה מתוך התוכן,מתוך ההערכה והאהבה אליך ככותבת ולא מתוך המרדף אחרי הלייקים.
ועכשיו אליך, כשאת כותבת מתוך תשוקה אמיתית, האם את חושבת על כמות המגיבים או שאת מסתפקת בידיעה שהתוכן שלך פשוט טוב ומיייצר ערך אצל הקוראים?
