בישיבת המערכת הראשונה של השנה של בלוגריות מועצת נשים, דיברנו על נושא החשיפה והחושפנות. הגדרתי להן שיש קו גבול דק אבל ברור מתי החשיפה הופכת לחושפנות.

השיחה הזאת עלתה מתוך הפחד שיש לבלוגריות לחשוף את עצמן. נתתי להן דוגמא של סרטוני הדוקו שלי אודות הבית של הבלוגריות, מבחינתי זאת חשיפה הכי הכי הכי כנה שעשיתי עד עכשיו, וכנראה לא סתם היא יצאה בסגנון של סרטוני וידאו קצרים. התגובות, אגב, לא מאחרות להגיע, והן פשוט מחזקות ותומכות וגורמות לי להמשיך לנוע קדימה.

חשיפה, בעיני, היא היכולת שלנו להראות צד מסוים באישיות שלנו, מבלי לפגוע באיש או בנו. להביע דעה, להראות צדדים שאנשים בדרך כלל לא מראים. אין מה לפחד ברגע שאנחנו עומדות מאחורי המילים שלנו.

חושפנות, לעומת זאת, היא היכולת שלנו לחשוף ברמה שעלולה לפגוע בנו או במישהו אחר בגין החשיפה. זה קצת כמו חשיפת יתר לשמש, מה שקורה – נשרפים.

אני מאוד בעד חשיפה בבלוג, זה מה שהופך אותו לכנה, אותנטי ועובד הכי טוב, לעומת זאת חושפנות בעיני זה מסוכן, פופוליסטי לפעמים וגורם להדים רעים.

נשים פוחדות לכתוב בלוג, בדרך כלל כי הן מפחדות שהחשיפה תהפוך לחושפנות, מה שבדרך כלל לא קורה. למה? כי הכתיבה מרסנת אותנו, אנחנו יודעות להרגיש מתי הגבול נחצה. ואם אנחנו לא יודעות איך להרגיש, אני תמיד ממליצה לשלח לחברה, שאת מכירה היטב, שתדע להגיד לך את המילה הנכונה.

אחת הסיבות לעובדה שאני כותבת בלשון נקבה (למרות שהבלוג הזה כל כך נכון גם לגברים) היא החשיבות בעיני שנשים תצאנה לאור, שילמדו איך להביע את עצמן מבלי לפחד מ"מה אומרים" ו"מה חושבים". שנשים יבינו שהפלטפורמה הזאת עוזרת להן להביע את מה שיש להן עמוק בפנים וזה נפלא, זה יפה, זה מפתח. זה לא מפחיד / הורס / מסוכן. נשים צריכות להיות על הבמה. בבלוג ובכל מקום. להיראות. מבלי לפחד.

ועוד משהו – תמיד אפשר למחוק. הרבה פעמים אני משאירה פוסטים בטיוטא וסטטוסים מוחקת גם אחרי הפרסום, כי פתאום מרגיש שלא נעים לי מה שיצא, שאני לא רוצה את המקום אליו השיח מוביל.

אני אוהבת לחשוף הרבה דברים, ומי שעוקבת אחרי, פה , בפיסבוק ובאינסטגרם מכירה אותי:

מכירה את חדר השינה שלי:

מכירה את המקומות שמרגשים אותי:

מכירה את הדברים שעושים לי נעים:

A lovely summer vacation

A post shared by Yonit Tzuk (@yonitzuk) on Aug 19, 2017 at 12:42pm PDT

מכירה את המשפחה שלי:

A post shared by Yonit Tzuk (@yonitzuk) on Aug 23, 2017 at 9:10am PDT

ועוד. והחשיפה הזאת מצד אחד עושה לי נעים ומצד שני גורמת לי להכיר אנשים ואנשים להכיר אותי.

לפני כמה ימים פגשתי את איה תמרי – יועצת לכלכלת משפחה ודנו על נושא החשיפה והחושפנות. לא סתם שוחחנו על כך, איה היא שושואיסטית בעברה, ובלוגרית מצטיינת. בין היתר לשלל עיסוקיה, היא חונכת פורשים מהתחום שלה כיצד לצאת ממעטה החסיון וה -ששששששששש ולהתחיל להשתמש ברשתות חברתיות בצורה נעימה ואחראית.

ביקשתי מאיה שתכתוב לנו פוסט אורחת בדיוק בנושא הזה – איך לחשוף מבלי לפחד מהחשיפה.

אמא'לה חשיפה – מי מפחד מחשיפה ואיך אפשר להתמודד איתה?

מעל 20 שנה עבדתי במערכת הביטחון. שושואיסטית בהגדרה, זה התאים מאוד לאופי שלי, נוהגת לשמור לעצמי, פחות לשתף, להחליט לבד. כזו אני.
3/9/14 היה תאריך מכונן מבחינתי. בעידוד של חבר יקר החלטתי לפתוח בלוג. עדין לא היה ברור לי מה יהיה בו אבל הרגשתי צרוך לכתוב וגם להתחיל ולשתף בדברים חשובים. כתבתי פוסט ראשון ופרסמתי אותו בפייסבוק. לעולם לא אשכח איך רעדה לי היד כשלחצתי על "פרסם".

מיד אח"כ הייתי בחרדה מטורפת מה יגידו? איך יגיבו? מה פתאום חשפתי את עצמי?. לחץ מטורף.
בתוך דקות התחלתי לקבל לייקים לפוסט, מיד אחרי כן הגיעו גם עשרות תגובות. מחמיאות, מחזקות, מרגשות. הייתי בהלם.

הבנתי ברגע אחד את הכוח שיש למדיום כזה של רשת חברתית.
הפחד מפרסום פוסטים המשיך ללוות אותי עוד תקופה. לפני כל פוסט שהייתי מפרסמת הייתי שולחת לחבר טוב שיקרא ויעיר הערות.
לאט לאט שיחררתי את החשש וגם ראיתי שהשד לא נורא. בדרך כלל קיבלתי תגובות טובות וכשקיבלתי תגובות מתריסות – גיליתי שאני מתמודדת איתן בגבורה ובקור רוח והכל בסדר.
תפסתי אומץ והתחלתי גם לחלוק מקטעים קטנים מחיי הפרטיים, הבנות שלי, הבית שלי.
הבנתי שהכלים האלה שגיליתי פתאום, בלוג ופייסבוק הם כלים שמשרתים מטרה חשובה – להגדיל את פעילות העסק שלי והבנתי שאני מוכנה לעשות (כמעט) כל מה שנדרש כדי לנצל אותו לטובתי בחוכמה.

הגדרתי לעצמי כללים שאני פועלת לפיהם גם היום:

1. אם אין לך משהו טוב וחיובי לומר – תשמרי אותו לעצמך
2. לא כותבת על פוליטיקה בכלל, לא מביעה עמדותי הפוליטיות, שומרת אותן לעצמי
3. אם אני כותבת על הבנות שלי – אני תמיד שואלת לפני אם זה בסדר מבחינתן שאפרסם. הגענו למצב שהן מבקשות ממני לכתוב עליהן בנושאים שונים

יש לי המון חברים כמוני, שושואיסטים במהותם, שפתאום הפכו להיות עצמאים והם מתקשים להתמודד עם העולם החדש החשוף הזה שבחוץ ושחשוב כל כך לשיווק העסק שלהם.
להם אני מזכירה שיש לי יכולת לשלוט במה אני חושפת, מה אני אומרת ומה שומרת לעצמי וגם שלא הכל בלתי הפיך, כלומר – כתבתי פוסט והבנתי שהוא לא טוב? תמיד אפשר לתקן ולערוך או למחוק לחלוטין.

כנ"ל לגבי תגובות – יש טוקבקיסטים מרושעים ולפעמים יש כל מיני תגובות מתלהמות שאני לא מעוניינת לראות על הקיר שלי או בעמוד העסקי שלי ואני תמיד יכולה למחוק אותן.
ובכלל אני חושבת שאם אני כותבת ומנסחת יפה, לא מתלהמת, לא עושה שיימינג לאף אחד, כנראה שכמות התגובות הלא נעימות יהיה קטן.

ולסיכום אני חייבת לומר שאני מוצאת המון יתרונות לחשיפה הזו שלי בפייסבוק ובבלוג:

1. העסק הולך וגדל, מגיעים אלי לקוחות שגילו אותי בפייסבוק וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש
2. כשאני מציעה את ההרצאות שלי לארגונים הלבוג הוא דבר מה נוסף שעוזר לי לסגור עסקה. יש התלבטות – שולחת אותם לבלוג וזה בדרך כלל עובד לטובתי.
3. לפני כמה זמן סגרתי על הרצאה בגוף גדול ומוכר. יומיים אחרי שסגרנו את המועד התקשרה אלי אשת הקשר שלי בארגון ההוא וסיפרה לי שעוזרת המנכ"ל בחברה שלה שאלה אותה איך היא הצליחה להשיג אותי. לדבריה "איה היא אושיית רשת. אני מופתעת שהצלחת למצוא תאריך פנוי אצלה להרצאה" . האמת שגם אני הייתי מופתעת. לא ידעתי שאני אושיית רשת, אבל זה הוכיח לי שלעבודה הקשה ברשת יש תמורה. אנשים שאני בכלל לא מכירה מכירים אותי. זה מעולה.

אז מה אני מציעה לעשות כדי להפסיק לחשוש?

פשוט להתחיל. פרסמו משהו קטן, לא חייב להיות חושפני בכלל, בקשו מחברים קרובים שילחצו על הלייק וישתפו אתכם. זה נותן תחושה טובה, לאט לאט התחילו להגביר את הקצב.

פעמים בשבוע פרסמו סטטוס בפיסבוק ופעם בשלושה שבועות – חודש בבלוג. אני טוענת שעם האוכל בא התאבון. זה קצת כמו לרכב על אופניים עם גלגלי עזר ואז לוותר עליהם.

אז מה הפחד הכי גדול שלכן בחשיפה? איך אתן הצלחתן להתגבר עליו? יש לכן טיפ אולי שתוכלו לשתף בשביל לתת אומץ לכל הקוראות של הבלוג שעוד לא פתחו בלוג או פיסבוק?