קראתי שני מאמרים מאוד מעניינים שמסבירים את מעמדם של הבלוגרים מול העיתונאים.
בעולם בכלל, מפת התקשורת מכניסה את הבלוגרים כנישה נוספת של סוקרי תקשורת. בארץ, הדבר מתחיל אט אט להתפתח, אמנם ישנן הרבה חריקות, המון צירי לידה, כמות לא קטנה של מקלות בגלגלים, אבל גם זה יבוא.
אמנם התזה שלי היא על בלוגריות של לייף סטייל ואמנות שימושית, אבל אני צריכה, לפני האפיון הספציפי, לחקור את העולם הכללי של הבלוגים כמובילי נישה תרבותית בתקשורת. הנישה הפופולארית.

מאמרו של יצחק רועה משנת 1994 (אחרת על תקשורת: שבע פתיחות לעיון בתקשורת ובעיתונות, פרק 7) מדבר על עיתונות חדשה מול עיתונות ישנה, כששם עדיין לא מוזכרים הבלוגים (כמובן). אבל אני מתיחסת להערות ולהארות שהוא כתב אודות הכתיבה כגישה תרבותית והעיתונאים הישנים מול העיתונאים החדשים. (עיתונות חדשה אצל רועה היא העיתונות הביקורתית, כמובן שאני מתייחסת לבלוגים, שהם מבחינתי, העיתונות "הניו איג'ית", אם אפשר לקרא לזה כך).

עיקר דבריו של רועה הוא כי עיתונאים הם, ככל הכותבים למיניהם, בסופו של דבר מספרי סיפורים. כן, העיתונאים לא יאהבו את ההגדרה הזאת, הרי הם משתמשים בשפה מליצית, גבוהה, "אוביקטיבית", אין הם, לטענתם, מספרי סיפורים.  רועה ממשיך ואומר שמכיון ואנו משתמשים בשפה, שאינה שקופה, העיתונאים מתארים את המציאות, ומכיוון וישנו תיאור שמשתמש בכל רכיבי הסיפור, הרי העיתונאים הם מספרי סיפורים. למה זה חשוב? כי עיתונאים בדרך כלל טוענים כי הם עיתונאים, מלומדים, מקצוענים, אוביקטיבים המביאים את העובדות מן השטח, ואילו הבלוגרים הם כותבי סיפורים, מתארים מציאות חד צדדית, "יומנאים".
מה אומר לנו רועה? שגם העיתונאים נופלים תחת ההגדרה של מספרי סיפורים, בדיוק כמו הבלוגרים (את זה הוא לא אומר, את זה אני מפרשת). ועל כן אין שום פסול בכתיבה של הבלוגרים מול הכתיבה של העיתונאים במדיה המסורתית.
גם אם עיתונאי ישתמש במילים "בואו ניתן לתמונות לדבר בפני עצמן", או "העובדות כפי שהן" אין זאת אמת אוביקטיבית, אלא סיפור. העיתונאי בוחר זוית מסוימת לתאר את המציאות, את המצב.

המיתוס וההון התרבותי – נקודה מענינת נוספת היא השימוש הנרחב שקיים במיתוס התרבותי במדיה המסורתית. מכיוון והעיתונות המסורתית אמורה לשקף מימד מסוים של דעה, סטאטוס וכו', ישנו שימוש רב במימדי זכרון קולקטיבים, כמו המימד הציוני, דתי, הישראלי המגן על עצמו, היהודי הנרדף וכו'. לעומת זאת, המדיה החדשה (במאמר ניתנת דוגמא לעיתון חדש בשם סאן דיגו ניוזליין, שזה עיתון חדש שנכתב בזמן כתיבת המאמר שנחשב לעיתון"בועט", ביקורתי, שאינו נענה לפרות הקדושות) אדרבא בבלוגים ובאתרי התוכן שפרחו עם השנים, נועדו לתת צד נוסף לקורא אודות המציאות, אודות שחיטת פרות קדושות וכו'.

דוגמא ישראלית לאתרי תוכן כאלו ובלוגים כאלו ניתן למצא באישתון, העין השביעית, האייל הקורא, velvet underground הפלוג ועוד רבים וטובים.

דוגמא קונקרטית  אודות הקשר בין התקשורת הפופולארית (בלוגים) ובין התקשורת המסורתית (טלויזיה, עיתון מודפס, רדיו) ניתן למצא במקרה שקרה לפני חודש. מאוד מעניין לקרא את הבלוג אישתון  מכיוון והוא מעביר ביקורת כמעט בכל פוסט שלו אודות המסרים המועברים בתקשורת המסורתית. הוא מביא את הצד הנוסף בצורה מאוד מנומקת ויפה. כמובן שהעיתונות המסורתית התעניינה ורצתה להבין מיהו אישתון, מה המוטיבציה שלו לכתוב בלוג, ועוד בעילום שם ו"ראיינה" אותו. כמובן, שהראיון שפורסם בעיתון זמן תל אביב (ראיון שנערך באמצעות המייל) נערך והיה שונה מהמלל שאישתון שלח לפרסום, ועל כך הוא כתב פוסט שלם. לפני כחודש החלה סערה בעקבות כתבתו של אישתון אודות חללי צה"ל שפורסמה בבלוג שלו באפריל 2012 (תראו לי כתבה שפורסמה באפריל 2012 בעיתונות המסורתית שממשיכה לבעוט כאילו היא הודפסה אתמול, זה מאוד מרגש האפקט הממשי וחוסר גבולות הזמן שקיימים במדיה האינטרנטית). במשך זמן רב הוא חקר את הנושא ודרש להבין מי אלו החללים של צה"ל , מה הן נסיבות מותם, ומתי הם מתו. התחקיר שאשתון ביצע טרם נגמר, מכיוון ומדי פעם עוד תגובה ועוד תגובה מביאה עימה ממצאים חדשים. צה"ל והרשויות מאוד לא אהבו את התחקיר שהוא מבצע עצרו אותו, חקרו אותו, וכעת הוא נמצא תחת אזהרה. מאמרים נוספים אודות התחקיר והארוע ניתן לקרא בהארץ, לעומת טור דעה בהארץ, באתר העין ה7,  ובבלוג של דובי קננגיסר ושל ריקי כהן בסלונה– שימו לב לשוני בכתיבה ובתיאור המעשה, ההתיחסות מכיוונים שונים לנושא ולמעשה החקירה עצמו, כפי שמקורות הכתיבה שונים במהותם.  תחי הדמוקרטיה…

דוגמא נוספת, שאני מאוד אוהבת להשוואה בין תרבות מסורתית ותרבות פופולארית, ובה אני גם משתמשת בבלוג אישתון הוא בתחקיר דומה אודות הפליטים, שהתבצע במהלך שבוע ימים באזור התחנה המרכזית. שימו לב לשוני שניתן לקרא בין המאמר שפורסם בנושא בידיעות אחרונות, והן במאמר שפורסם בבלוג אישתון. אולי אני עוד אכתוב על זה פוסט בהמשך.

כל המקרים הללו הינם דוגמאות שמעידות על הקונפליקט בין תרבות מסורתית אליטיסטית שנשלטת על ידי בעלי ההון והרשויות, מול תרבות פופולרית שמופיעה בצורת בלוגים עצמאים ברחבי הרשת.

ולענייני התיזה, איך ממשילים זאת לבלוגים של לייף סטייל ואמנות שימושית?
באמנות שימושית ובלייף סטייל (גם באוכל לאט לאט) המפה התקשורתית מתחילה להכניס את הבלוגרים כמובילי דעה, כאילו יש טיפונת מקום שמתפנה לדעה של הבלוגרים מצד אחד, ומצד שני, הבלוגרים מבינים את כוחם (כוחן לרוב) ומציעות את מרכולתן המקצועית בצורה עצמאית או בצורת שיתופי פעולה עם בלוגים אחרים.
שיתופי הפעולה מבצעים גם באון ליין ונשארים בתחומי האינטרנט לדוגמא הפסטיבלוג בחנוכה, (והנה לינק למי שאין פיסבוק , מעניין בפני עצמו שהנושא מתפרסם בשלוחה של עיתון מסורתי, אבל באינטרנט) , שיתופי פעולה בין בלוגריות על פי נושא נבחר, הוצאת מגזין מקוון של בלוגרי אוכל ביוזמת I love food. ועוד רבים.
חלק משיתופי הפעולה מתחילם באינטרנט ויוצאים לאוף ליין. לדוגמא: מכירות חצר, ירידים, ארועים של בלינגבלינג לבלוגריות וארועים של 2bmommy לבלוגריות ועוד ועוד וזה רק הולך ומתעצם.
קיימות גם יוזמות עצמאיות של בלוגריות שיש להן קהל שמכיר אותן ושידע להעריך את היוזמה, כמו הבלוג בצק אלים שהוציא לדפוס מגזין אוכל,או סדנאות שהבלוגריות מוציאות לפועל כמו סדנאות בישול של פשוט מבשלת,  חנות במרמלדה של יעל יניב, סדנאות של בעיקר מנגרת, אתר החנות של הבלוג הביתה. בעצם, ניתן לאמר כי כל בלוג שיוצר ובסופו של דבר מוכר, הופך את התחביב למקצוע.
הכתיבה בבלוג מתחילה כמשהו שהוא נחמד ומלווה את היצירה, עד שבסופו של דבר ההבנה שמאחורי הבלוג יש קהל, לבלוג יש כח שיווקי, והוא חלק מהותי בתהליך ההתמקצעות של הבלוגרית (אבל אני מקדימה את המאוחר).
רב הבלוגריות שראיינתי החלו את דרכן בתחום כבלוגריות במקרה, שמתעסקות בתחביב היצירתי שלהן בשביל הכיף, ועם הזמן ועם התפתחות הבלוג והתחביב הן הפכו אותו למקצוע, או לכזה שיש שכר כזה או אחר בצידו.
ההכרה בבלוגריות האמנות השימושית והלייף סטייל מתורגמת גם לשיתופי פעולה של מגזינים עם הבלוגריות, אם בסגנון של כתבות תוכן אודות הבלוגריות ואם בשיתופי פעולה עסקיים במגזינים עצמם.

בחלק הבא של בלוגרים מול עיתונאים אני אתן דוגמא למאמר השני שמדבר על השוני בין הבלוגרים לעיתונאים, וכיצד העיתונות הבלוגריסטית התפתחה כאקטיביסטים שטענו "אל תשנאו את המדיה, תהיו המדיה" והחלו לסקר את המציאות מנקודת מבטם וללא תלות במדיה המסורתית.