ואיך העבודה?
האמת, שלא לקחתי איתי כלום של העבודה. גם אין אינטרנט שווה וגם רציתי לנוח. למלא מצברים.
יש אימייל פה ושם אבל מירב האלופה עושה לי שקט, מתקתקת את כל הפניות וההרשמות
למדתי שאפשר לקחת חופש מהעבודה.
את הלקח הזה למדתי לפני שלוש שנים כשניסיתי לעבוד ממש קשה באוגוסט והבנתי שזה ממש לא הולך. אז ערבבתי מים לשווא. היום אני כבר עם יותר נסיון. לוקחת את החופש הזה כי פשוט צריך.

התקופה האחרונה היתה מאוד סוערת בעבודה שלי כי אני בונה את השנה הקרובה, המון עליות ומורדות אבל על זה אכתוב בהמשך. והיא תהיה, השנה הזאת, בזכות כל הדברים שאני לומדת בדרך, מאוד מעניינת. אבל בשביל שאצליח לעשות את כל התכניות שלי, אני חייבת גם לנוח, להיות ביחד, עם המשפחה שהיא מקור האנרגיה הכי חזק שלי.
והמשפחתונת הקטנה שלי מוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. כמה שהיא פשוט בשבילי. קצת אני, קצת הוא והרבה שלנו.

אני מבינה, במקום שבו השמש זוהרת בשלל גווני זה ואודם שזה פוסט של תודה. על המשפחה, האפשרות, הלקוחות, הצוות, היכולת, הכנות, הבריאות והקשרים. תודה שיש לי את היכולת ללמוד אינסוף וליצור לעצמי מציאות, להתמודד עם הקשיים כשהם באים ופוערים בורות ענק, היכולת ליצור גשרים במקומות שמועדים לנפילה, תודה על המלוות אותי הדרך, אלו שמושכות קדימה ואילו שדוחפות מאחור, על הזמן של הכנה, ההבשלה, המודעות והידיעה.
תודה זה כל כך לא ברור מאליו שיש לי את היכולת הזאת לעשות. מתרגשת עד דמעות על ההבנה של הדרך והביצוע. כנראה שבשביל זה צריך חופשה של ניתוק ושל ביחד."

ואז מוציאות את האף, ורואות שהשד לא כל כך נורא, והכיעור והמפחיד הוא לא אמיתי, אלא רק בכאילו. כנראה שהיינו עייפות.
מתחילות ללכת. לאט, לחוש, לבדוק, להריח, להרגיש איך זה מרגיש לנו.

בבוקר, הכל נראה אחרת, הרבה יותר מואר, יותר מעניין, עדיין לא יפה, כי זה נוף שונה, שקשה להתרגל אליו, אבל הכל יותר מכיל, מקבל, מעניין.

אחר הצהרים זהו, כבר התאהבות. העין התרגלה לא להסתכל על הדברים המוזנחים ולחוש יותר את החיים, את הקצב, את המנעד, את המקום הזה של הדופק, השקט, המקום שבו קורים הדברים מתחת לפני השטח. וזה מקום יפה, ומרתק, מקום של אהבה.

היום הגענו לסופיה. היתה לנו נחיתה לא פשוטה, קיבלנו דירה נהדרת, אבל לא ציפינו לה, ציפינו למלון, מסתבר שלא קראתי טוב וקיבלנו דירה.
הכניסה לבנין נוראית בכיעורה, ואפילו קצת מפחידה אבל הדירה, אחרי שישנו בה, מסתבר, ממש לא רעה. ואפילו די קרובה למדרחוב שוקק החיים והמסעדות. ממש לטעמנו.

איך הכל משתנה, בקלות, בלי להרגיש, פשוט צריך לתת לזה לקרות. ולא להתעצבן, או לפחות לנשום לתוך זה. בשביל שזה יצמח.
הכל מסתבר מאוד פשוט, כשנותנים לזה לקרות.

כל הדברים הם רק דברים, זה אנחנו שנותנות את הפירושים. את התיאורים, את המסקנות.
לא סתם, כנראה, צריך לשפשף את העיניים, בשביל לנקות את מה שמפריע לנו לראות מתוך הלב החוצה."

הבית של הבלוגריות

אחת התובנות שחזרתי מהן הוא שהבית הזה הוא של הבלוגריות לבלוגריות. ולכן החלטתי לשתף בתהליך של הבית כבר עכשיו.

הבית הזה הוא של כולנו, בשביל כולנו. כל מי שיש לה סדנא או הרצאה תוכל לבוא ולהיות בבית ולהשתמש בו,  כל בלוגרית תוכל להגיע ולהשתמש בבית לטובת כתיבה, מפגש עם חברות לדרך ועשייה בבלוג.

הבנתי שאני לא יכולה להיות לבד בתהליך הזה, אני אוהבת את הביחד שלנו, את החברותא הבלוגרית המיוחדת במינה שקיימת בקהילה.

לבד, זה לא יצליח. ביחד זה כח של ממש. כוחה של קהילה.