כשהתחלתי ללמד את עולם הבלוגינג ושיווק עסקים באמצעות בלוג, היתה לי דילמה מאוד מאוד גדולה – מתוך 100% של תלמידות ותלמידים, אחוז פותחי הבלוג בפועל היו מעטים מאוד. מאוד. בערך 30%. מתסכל אש.

ניסיתי להבין למה – האם זה הקושי הפיזי לפתוח בלוג? מבחינה טכנית?.

הרבה פעמים אמרו לי "אני טכנופובית". אז ניסיתי לפתור את הקושי הזה ובניתי קורסים לבניית בלוג בויקס, הפניתי לאנשי מקצוע שיבנו את הבלוג, בניתי אפילו בלוג רב משתתפים שכל מה שצריך שם זה לבקש לכתוב בלוג. זהו. קל. המכשול הוסר.

אבל אחוזי פתיחת הבלוג לא עלו משמעותית.

איך זה יכול להיות?

ואז הקשבתי שוב, תמיד כשיש לי דילמה אני קודם כל מקשיבה. שומעת את הקולות של החשש. ואחת החששות שחוזרים ונשנים מדברוים על הפחד להיות מיותרת.

מה זאת אומרת להיות מיותרת?

להיות מיותרת זה לשמוע ולהשמיע את הקולות שאומרים לעצמי ולאחרים:

אני מפחדת לכתוב ושלא יקראו אותי,

אני מפחדת לכתוב ושלא ישמעו אותי.

אני מפחדת לכתוב ושלא יאהבו את מה שאני כותבת.

אני מפחדת לכתוב בלוג ושהוא יהיה פשוט מיותר.

אולי את קוראת את המשפטים הללו ואת אומרת "איך אני יודעת אם יש לי פחד מלהיות מיותרת?" או. שאלה יפה. אז אני אגיד לך: אם את תוהה לעצמך "אבל מי יקרא? יש עוד מיליון כמוני" את חוששת מלהיות מיותרת.

למה לעולם את לא תהיי מיותרת?

הפחד הזה של המיותרות הוא פחד שצובט לי בלב, שמכווץ לי את הבטן, שגורם לי להרים גבה ולרצות לחבק אותך חזק וללחוש לך באוזן: "את לעולם לא תהיי מיותרת. כי כשאת מיותרת את מוותרת. על עצמך לעצמך. קחי את עצמך בידיים ותתחילי לנוע ולכתוב גם אם את לא יודעת על מה ואיך ואם זה שווה משהו. כי זה שווה. אותך. לעצמך קודם כל. אחר כך לאחרים".

כן, אני יודעת, זה בלוג – אתן רוצות שיקראו אותו, שהמון יקראו אותו. אבל לפעמים, בהתחלה בעיקר, אולי כדאי שרק תתאמנו על לכתוב אותו.

זה לא סותר את העובדה שבמקביל תפיצו, תשגרו אותו לעולם ותשוויצו, אבל תבינו שזאת ההתחלה, של בדיקת כלים, שכל בלוג מתחיל מפוסט אחד שהוא by far יהיה הפוסט הכי פחות טוב מיתר הפוסטים שעוד יבואו. אז קודם כל תנשמי אותו לאוויר העולם ותמשיכי הלאה לפוסט הבא.

בדרך כלל (למרות שיש יוצאות מהכלל ואת זה אני רואה בפרלמנט הנוכחי) הקול שלכן עוד לא מוכר לכן, עוד לא התנסיתן בכתיבה בכלל ובכתיבה אינטרנטית בפרט, אז איך תדעי מה הקול שלך? איך תדעי ממה לפחד כשאת עוד לא מכירה את המשמעות של הקול שלך? פשוט תכתבי ואל תביטי לאחור. זה זמן ההתנסות שלך, ההתלהבות שלך, העשייה שלך, החימום  לריצת מרחקים ארוכים עם הבלוג.

רוצות לראות למה התכוונתי? הנה אני שמה לינק לפוסט הראשון שלי אי פעם בבלוג האישי. הווווו האימה. בחיי. אבל לא ידעתי שזה כזה גרוע, כי התרגשתי לכתוב, התרגשתי ליצור, התרגשתי להביע את עצמי ולקרא את עצמי. בתום כתיבת הפוסט הזה, שנכתב אי שם בין לילות ללא שינה והמתנה שהמגדלור יחזור מהתורנויות שלו בבית החולים, הרגשתי שנוצר לי קסם אמיתי  – וואו – אני? לוקחת לעצמי את השעה הזאת של הכתיבה? עושה לעצמי משהו טוב? ויודעות מה? זה היה לי נעים. כל כך נעים. וזה מה שחשוב.

אני מבטיחה לך שאחרי 10 פוסטים את כבר תתחילי להרגיש את הקול שלך, את ההדים שהוא עושה, את הבלוג שהוא מרחיב ואת הלב והראש. ואז את תביני שלא את ולא הבלוג שלך מיותרים. ובנוסף, את גם תרגישי שלא תרצי יותר לעולם להיות מיותרת.

היצירה של הכתיבה עושה דברים בלב ובראש, אבל אם את חוסמת את האפשרות הזאת עוד בהתחלה, איך תוכלי להיות? ליצור? להתפתח? למה את מייתרת את עצמך?

וכן, יש עוד מלא בלוגים, יש אפילו עוד יותר ממה שאת מדמיינת. אבל אין אותך. אין את הקול שלך, את זווית הראיה שלך, את הנסיון שלך ואת הייחודיות שאת מביאה עם הכתיבה שלך, גם אם את עוד לא יודעת מהי אותה ייחודיות. אני חיבת לכתוב – יש לך אותה. את פשוט צריכה לגלות אותה עם הזמן. ולזה נדרש אומץ. ונחישות.

מתי גיליתי את הקול שלי?

אני כל הזמן משנה את הקול שלי ,בבלוג האישי יש לי קול 1 בבלוג המקצועי יש לי קול 2 ובפייסבוק יש לי קול 3.
וזה כיף ומרגש ונעים. כי כל פעם אני פונה לפלטפורמה שבה אני יכולה להביע את עצמי בצורה מלאה אותנטית ושתהיה נעימה לי ולקהל שקורא אותי.
איזה מזל שיש לנו את האפשרות להביע את עצמנו בלי חסמים.

הבמה היא שלנו, אנחנו לא מיותרות, יש לנו מה להגיד ואנחנו נשמיע את מה שיש לנו לאמר.

מתי תרגישי את הקול שלך?

אחרי 10 פוסטים תתחילי להבין מה הקול שלך,מה מעניין אותך לכתוב, למי מעניין לך להגיב ועם מי לשתף פעולה. זה יקרה רק מתוך הכתיבה, לא מתוך המחשבות על הכתיבה. המחשבות והחפירה העמוקה מביאה אומנם לתובנות ולהשלמה, אבל הכתיבה דוחפת את הפחדים החוצה ועושה לנו ולאחרים סדר. לפעמים הרבה יותר מהר מהמחשבות עצמן. כל מה שצריך זה להחליט. ולכתוב.

הדבר נכון גם לבלוג אישי אבל גם לבלוג עסקי שעוזר לך לקדם את העסק שלך.

תדמייני שאת משמיעה את הקול שלך בתור בעלת עסק – את מבינה כמה כוח זה נותן לעסק שלך? ללקוחות שלך? לעשייה שלך? זה מגבר עוצמתי. אל תפחדי להשמיע.

חברות קבוצת הפייסבוק משמיעות קולן:

ביקשתי  מחברות קבוצת הפייסבוק שלי לכתוב מתי הן הרגישו שהן מצאו את הקול שלהן. שווה לקרא, ללמוד ולקבל מהן את הכח והתעוזה פשוט לפתוח בלוג. ולכתוב. או להעיר בלוג ישן.

נתלי תמיר מהבלוג עיר כפר ומה שביניהם: 
"כשפתחתי את הבלוג הייתי בטוחה שאין לי קול בכלל. הוא התחיל לקבל תווים ומנגינה אחרי כמה פוסטים, אחרי שהבנתי שאני צריכה לכתוב יותר עמוק ופחות יפה ביי דה בוק. אחרי שהבנתי שיש מרווחים בי ששונים משל אחרים, התחלתי למצוא את המנגינה ששייכת רק לי"

שני ודאוקר משני של הבלוג הבלוג של שני:
"בטח שיש לי קול מיוחד! בתור כותבת תוכן רוב הזמן – הבלוג הזה הוא כל כולו *אני*.
שום דף אודות, שום 60 שניות ושום כרטיס ביקור לא משתווים ל- אני שמשתקפת מתוך שורות הפוסטים בבלוג.
הקטע הטוב באמת הוא שלא רק אני חשה את זה, אני מקבלת פידבקים לזה מקוראי הבלוג, ואני מזכירה לך שהבלוג באוויר כולו עשרה ימים ויש שם רק שלושה פוסטים.
אמרו לי "קראתי והרגשתי אותך לידי מספרת לי באוזן"

עדי מורן קיבא מהבלוג מעצים מאמא:
"כשפתחתי לא. נלחמתי בין מה שיצא לבין מה שרציתי שיהיה בבלוג. לאחרונה, בעקבות כמה פגישות יעוץ/אימון עסקי הבנתי שמה שיוצא בבלוג הוא לגמרי הקול שלי, שמבטא את הדרך שלי ולגמרי העסק שלי, השילוב שבין המימוש העצמי והקריירה לבין המציאות האימהית."

אפרת וויל מהבלוג במקום תה:
"כשפתחתי את הבלוג הרגשתי שאין מספיק קול לדברים יומיומיים, עניינים לא פרקטיים ושטויות ולכן צריך את הקול הייחודי שלי. במהלך השנים שמתי לב שאני מקדישה חלק ניכר מהפוסטים לכביסה. זה הפתיע אותי כי לא חשבתי שזה נושא שאכתוב עליו. במחשבה שנייה, זה נראה לי הגיוני כי כאמא מבולגנת לארבעה אני מקדישה לכביסה המון שעות. בדיעבד אני שמחה שיש מתאם בין החיים שלי לבין הכתיבה, שאני לא מנסה להיות מישהי שאני לא. ואולי פעם אכתוב ספר על כביסה…"

נירי שאול מהבלוג אמא מטיילת לבד:
"פתחתי את הבלוג מתוך הידיעה הברורה שיש לי קול בכתיבה, לא יודעת להגיד אם מיוחד או לא, אבל זה הקול שלי לגמרי במאה אחוז ובגלל שאני כותבת ככ הרבה שנים לעצמי ואת עצמי, זה רק היה עניין של זמן עד שאכתוב לעיניי כל. אני כותבת את עצמי, כמו שאני, בנושא אהוב עליי שקרוב לליבי, ולכן הקול שיוצא בכתיבה הוא הקול הייחודי שלי. נראה לי שסגנון כתיבה יכולה להיות מעט דומה בין כותבים שונים, אבל בתוך זה, ובעיקר בבלוג אישי, יש לכל אחד את הקול הפרטי והייחודי שלו שעושה את ההבדל ונותן עוד ערך מוסף."

רעות פרנקל מהבלוג רעות פרנקל עיצוב פנים:
"הייתי בטוחה שיש לי קול מיוחד ושאהיה רהוטה להפליא. ואז פתחתי בלוג .וגיליתי שזה לא בא כ"כ בקלות. עדיין חושבת שיש לי בשורה להביא לעולם, אבל משקיעה המון עבודה בללטש את הקול שלי ולמצוא את הדרך הנכונה לי להתבטא. מקוה שיום אחד אצליח לשנות את העולם"

שלומית לפיד מהבלוג אה! השראה מעשית:
"כשפתחתי את הבלוג הראשון לא חשבתי על העניין בכלל. הייתי מקבלת פידבקים מחברים ומשפחה שהם שומעים את הפוסט בראש בקול שלי וזה היה נשמע לי הכי מובן מאליו.
לא היו אז כל כך הרבה בלוגים כמו היום (בכל זאת עברו 12 שנים), ולקח לי זמן להבין שהקול הבלוגי שלי הוא פשוט הקול שלי, ושבכלל לא ברור ומובן מאליו שאני מצליחה להתבטא בכזאת נוחות ואותנטיות.
אחר כך, כשהתחלתי לעבוד ולתת ייעוץ בתחום התוכן לעסקים, התובנה הזאת עזרה לי מאוד לדייק לעצמאים את הקול, זוית הראיה והתוכן שיעבוד עבורם בבלוג.
עד היום אני חוזרת מידי פעם אחורה, קוראת כמה פוסטים מהעבר, ומזהה תקופות שעברתי לפי הקול שלי בבלוג."

אסנת חן מהבלוג התפתחות וצמיחה אישית:
"כל הענין הזה של כתיבה בבלוג כמו שאני מבינה אותו הוא להביא את עצמך, את האמת שלך, להניח את כל חלקייך, גם אלה שאולי נראים פחות טוב מבחוץ. עם כל פוסט הקול האישי מתגלה ונחשף בדרך שבה הוא בא לידי ביטוי: הכנות, ההומור, השפה ועוד ביטויים. לעיתים, בגלל ביקורת אישית גבוהה, אנחנו לומדות הרבה על היופי של גוון הקול האישי שלנו דווקא דרך תגובות של הקוראים. בעלי אמר לי פעם אחרי שקרא כמה פוסטים שהוא כבר מזהה את סגנון הכתיבה הייחודי שלי בזמן שאני עוד לא הבנתי אפילו על מה הוא מדבר"

איילת מיטש מהבלוג כתיבה. עריכה. יצירה:
"פתחתי את הבלוג כי ידעתי בוודאות שיש לי קול מיוחד ויחיד במינו בכתיבה. עם זאת, לקח לי זמן להבחין בכך שהקול שלי עצמו הוא רב גוני ואינו מוגבל לסגנון אחד. בכל פעם שאני מרגישה שאני לא מדברת בקול שלי אני מפסיקה לכתוב עד שאני שומעת אותו שוב."

ענת שטיינברג מהבלוג אחת עם טוויסט, משתפת:
"פתחתי את הבלוג כי רציתי לתת לקולות,(כן יש כמה..) להישמע. ומרגישה היום שכל פוסט הוא כמו הזדמנות להניח עוד מילה, שהיא אותה מילה מוכרת שמקבלת זווית או גוון שונים"

חן סיון אופנאית ויהלומים:
"שנה אחרי שפתחתי את אופנאית , קיבלתי תגובה על פוסט שבו שיבחו את הקול שלי. רק אז התחלתי להיות מודעת אליו, אל הקול, ולטפח אותו. הוא משתנה מנושא לנושא, מתקופה לתקופה, אבל הוא תמיד שלי.
גם בחירת התמונות בבלוג וגם המיקרו-קופי חשובים לי ביותר, ואני משקיעה בהם לא פחות מאשר בטקסטים"

רוית רוד מהבלוג Home Styling Studio:
"כשפתחתי את הבלוגהייתי בטוחה שהקול המיוחד שלי הוא הרעיונות המיוחדים שאני כותבת עליהם ותמיד מתבלת עם נימה אישית.
ואז התחלתי לקרוא בלוגים בתחום העיצוב וניסיתי קצת להיות הם. וזה לא עבד. היום הקול המיוחד שלי הוא הניצוץ שגורם לי לשבת לכתוב. זה מגיע מתוך השראה או נורה שנדלקת וכל כולי על זה. ומה שיוצא יוצא. וזה יוצא הכי אני"

קרן קטקו איילי מהבלוג חיים משותפים:
"אני מרגישה שהקול שלי בבלוג נע כל הזמן גם בהתחלה לפני כשנה וגם עכשיו בין כתיבה של כתבה ככתיבה עיתונאית על חוויות של קידום החברה המשותפת לבין הכתיבה האישית יותר. מה אני חווה, מרגישה, חושבת וכיוב' שזה הרבה יותר קשה אך בהחלט מבטא את הקול הייחודי. יש לי עוד עבודה רבה"

גלית שול מהבלוג The Way:
"לא היה לי קול מיוחד בהתחלה אבל אז נתת לי עצת זהב, שהנראות תהיה מיוחדת לי .כיון שאני לא גרפיקאית ולא צלמת, אבל מכורה לציטוטים, החלטתי לסיים כל פוסט בתמונה של ציטוט של חכם עם עיצוב אופייני בבלוג שלי. זה נתן לי את המסגרת שלתוכה יצקתי את התוכן שלי. זה מאוד עזר לי להבין ולגלות את הקול שלי. אני עדין לא שם לגמרי בייחודיות אבל אני בדרך💕"

נויה קומיסר מהבלוג תקשורת פותרת:
"מתחילת הכתיבה הקול הכתוב בבלוג הוא בעיקר הקול שבראש שלי . אז זה אותנטי בכתיבה אבל לפעמים זה דורש ממני אפילו באופן יזום – להפריד את הקולות שבראש ולהיעזר בשאלות. הכתיבה שלי הופכת להיות באמצעות שאלות ותשובות. זה מתחיל גם להיות הסגנון האישי שלי ככותבת וכדוברת."

יעל כרמי מהבלוג מכל האהבות:
"לפני כ-15 שנה, השתתפתי בסדנת כתיבה בבית אריאלה. לאחד השיעורים הבאתי סיפור קצר שכתבתי בעקבות בקשה של המנחה, דורית זילברמן, למצוא ידיעה כלשהי בעיתון ובעקבותיה לכתוב סיפור קצר. במוסף של יום שישי של אותו שבוע, היה ראיון עם הבשלנית הילה אלפרט ומצידו השני של הדף היה מתכון של אהרוני לקונפי אווז. כתבתי סיפור שקראתי לו' 'קונפי אווז בילקוט'. על ילדה שמבשלת להוריה כדי שלא יתגרשו. כשקראתי את הסיפור בכיתה, שבוע לאחר מכן, אמרה לי דורית: את מצאת את הקול שלך. לקח לי זמן להבין שהקול שלי נמצא בבלוגים שלי. בשניהם. לפני כשבע וחצי שנים, כשפתחתי את הבלוג הראשון בסלונה, עוד לא ידעתי מה זה, מה כותבים, איך מפרסמים וקפצתי ראש מהמקפצה הכי גבוהה לבריכת המילים. למסלול הקול שלי. בהתחלה כתבתי הרבה על חיי כגרושה, אם חד הורית והבנתי שאני משמשת הד ומקום לנשים נוספות. העזתי לכתוב ולגעת בנושאים לא פשוטים: הפוסט שלי על כך שאני מובטלת והיכה גלים, הפוסטים על אמי הדמנטית, על הזוגיות שלי. את הקול שלי אני מוצאת בפרוייקט 'שיר לשבת' שאני מפרסמת בכל יום שישי בבלוג שלי. את הקול שלי אני מוצאת כשאני כותבת טיפים וכלי כתיבה. אני אותנטית. אני-אני. אני מספרת דברים מחיי, בהומור, ברגש, עם הרבה אמת, ואלה הדברים הנוגעים"

סימונה גיטמן מהבלוג האנליסטית:
"כשפתחתי את הבלוג ידעתי שאני רוצה לבטא משהו בעצמי שלא יכלתי להוציא עד הסוף החוצה לפני כן. לאט לאט אני מגלה שיש לי קול ייחודי ושיש אנשים שנהנים לקרוא אותי. כיף"

תמרי סלונים ליבס מהבלוג Tamari and Me:
"תמיד היה לי קול משלי. אני כותבת מגיל מאוד מאוד צעיר והקול שלי התחיל ממש שם.
אני תמיד אומרת שאני walk talk כמו שאני כותבת כך אני.
הכתיבה,שמאפשרת לי להוציא את הקול הזה החוצה בנוייה מכל מה שאני, ממחשבות, רגשות, דמיונות, תחושות, תודעה. קול הוא בסופו של דבר המהות הכי עמוקה שלנו שמובעת במילים.
יש לקול שלי כמה גוונים שבזכות הבלוג והמקום הזה כאן למדתי באיזה גוון להשתמש בכל אחד מהמקומות שאני כותבת. תמיד מכוונת את זה מחדש, תמיד לומדת את זה לעומק לא שוקדת על שמריי. תמיד יש מה לשפר.
בבלוג שלי יש קול מאוד ברור שמזוהה איתי כמעט מההתחלה וגם כאן.
משהו מעניין שקרה לי בזכות הקול שלי בבלוג, אבל ממקום קצת שונה…הקול שלי בבלוג נתן לי אומץ לעשות את זה.
לפני שנה ניגשתי לתחרות של הסיפור הקצר בעיתון הארץ, לא זכיתי לצערי אבל התקבלתי לשמחתי לתחרות. מה שכן זה סיפור שגנזתי.
אין לי אומץ להוציא אותו לאור בבלוג או בכלל, כי אני מרגישה שמשהו בקול שלי שם אחר. עוד גוון שלא מכירים. אפילו אני לא הכרתי אותו בעצמי.
אבל המקום הזה איפשר לי להבין שלקול שלנו יכולים להיות כמה גוונים שמתגלים לנו כל פעם עוד ועוד גם בבלוג וגם בכלל… זה קסם. ממש כך"

ליטל ירון מהבלוג אשה בפלוס:
"התחלתי לכתוב בלוג אישי כדי לעזור לקול שלי מצד אחד להשתנות מפסימי לאופטימי. הייתי בטוחה שאף אחד לא קורא מלבד אמא שלי, אחותי ושתי חברות. טעיתי, מתברר שנשים אוהבות לקרוא את מה שיש לי לספר, גם או אולי בעיקר כשזה מחיי הייומיום ולאו דווקא דברים מסעירים. מצד שני רציתי לשמור על ההומור והקריצה שמאפיינים את הדיבור שלי. לקח קצת זמן ומצאתי את השילוב הנכון. ככל שהקול בבלוג האישי התבסס הבנתי שיש לי מה לתת לאחרות, לבעלות עסקים. הבלוג המקומי שלי נותן במה לקולות אחרים. אמנם במעטפת של הקול שלי, ועדיין עם הרבה מרחב לאחרת"

קרן בר מהבלוג Karen B:
"בהתחלה הבלוג שלי היה אינפורמטיבי לחלוטין וקצת לא אישי בעיני. לאט לאט התקלפו להן הקליפות והבלוג הפך ליותר אישי ואותנטי. אני חושבת שאלו התכונות הכי יפות של הבלוג שלי שהופכות את הקול שלי לייחודי: תוכן נדיב, אופי וסגנון אישי, ואותנטיות."

 יעל רוזנולד מהבלוג co.co:
"עד היום מפתיע אותי כשאומרים לי את זה. כשהתחלתי לכתוב? רעד לי מהפופיק ועד חוט השדרה על התעוזה שלי. אני? בעלת אמירה???"

מיכל מנור בן ארי מהבלוג רואה עולם:
"כשפתחתי את הבלוג הייתי לאחר שנים רבות של כתיבה במדיה שונות – לטלוויזיה, לעיתון, לאינטרנט ואפילו הוצאתי ספר, כך שכבר הכרתי את הקול הייחודי שלי. אבל הבלוג אפשר לי להרחיב את המנעד הקולי שלי ולהגיע לטונים גבוהים שלא ידעתי שקיימים אצלי ברפרטואר."

הגר אשחר ניר מהבלוג on scribbling:
"כשפתחתי את הבלוג. פרסמתי פוסט ראשון ונעלמתי מהמחשב. כל כך נבהלתי מעצמי שזה היה נראה לי מעשה לא אחראי לפרסם את הקול שלי ברבים. על גבול החוצפה. הרגשתי שאני נדחפת לעולם שהוא לא שלי.
כן. ידעתי שיש לי קול משלי. אבל לא חשבתי שמישהו אי שם ירצה לשמוע אותו. גם אמא שלי וגם אודי שלי תמיד אמרו לי ועדיין אומרים לי, כשאני ברגעי משבר, כשאני נרגשת, כשאני בהתקפת צחוק, כשאני מתלהבת ממשהו. "לכי תכתבי" בסוף תמיד יוצא לך מזה משהו טוב. (וגם "ככה את נרגעת"). אני עדיין רועדת כשאני לוחצת על הכפתור. אבל היום אני יודעת שיש לקול שלי מקום. ובית. והבית הזה מכניס אורחים. ושגם אלה שלא נכנסים, זה בסדר. הם אוהבים קולות אחרים. אני בטוחה בו. בקול הזה. ואוהבת אותו. היום יותר מתמיד"

מיכל אגם אליסון מהבלוג מיכל אגם אליסון עיצוב פנים וסטיילינג:
"האמת שממש לא חשבתי שאני יודעת לכתוב ואז בעזרת חברות לקבוצה והתגובות בבלוג הבנתי שיש לי את הקול שלי ,שבעצם זאת צורת המחשבה שלי, אני כותבת כמו שאני חושבת ,זה הכי אני וזה מאוד מפתיע, אני דיסלקטית עם הפרעת קשב שמעולם לא חשבתי שאני יכולה לכתוב ועוד שיתחברו לכתיבה שלי… היום כשבן זוגי עובר על טקסטים שלי אני מבקשת שלא ישנה לי את סגנון הכתיבה."

אז מעתה, נכון שלא תתני לפחד לפתח בלוג לעצור אותך? אשמח לקרא על הקול שלך. 

++++++++++++++

המון דברים מתרחשים פה ובהאבבלוגינג – החממה לבלוגינג מקצועי. סדנאות, הרצאות, אירועים, מתחמי כתיבה. מוזמנות להכנס לפעילות החודש ולהזמין לכן קורס, סדנא או הרצאה פותחת ראש. מחכה לכן. יונית.