לפעמים קורה לי שאני חושבת על משהו, ופתאום, אחרי כמה ימים ,קורה משהו שקשור למה שחשבתי. נגיד, שלשום חשבתי על חברה יקרה, שהכרתי בזכות הגן של תמרי, מזמן לא דיברנו אחת עם השניה. אחרי יומיים קיבלתי ממנה מייל עם ד"ש חמה. לפני שבוע חשבתי על התזה שלי, ועל הראיונות שביצעתי, וכמה מבאס ששכחתי בארץ את התמלול של הראיון עם בלינגבלינג. אתמול חיפשתי את הדרכונים שלנו במזוודה, ופתאום מצאתי דיסק און קי שנשכח לו. נחשו מה היה שם – הראיון המתומלל עם בלינגבלינג. אושר. זה קורה לי לאחרונה הרבה, אולי בגלל העשיה שלי, אולי בגלל המחשבות שרצות לי בראש כל הזמן, פתאום אסימונים מתחילים לפול, והפאזל מתחיל לקבל צורה של שלם.

ראיון עם ליאת ורדי בר, האמא של המותג בלינגבלינג.

 מה היתה המוטיבציה לפתח את הבלוג?

הריון. היתי בהריון חודש רביעי, פגשתי את גלית (ליפשיץ מלמד) וחשבנו מה אפשר לעשות יחד, שתינו אוהבות מאוד עיצוב וכל מה שמהמם יפה ומקסים, שתינו הינו נשואות + (שניים לגלית ואחת בדרך אצלי) וחשבנו מה אפשר לעשות ביחד ובלוג היה הכי מתבקש. כך פתחנו את בלינגבלינג שהתחיל עבורי ממקום לשפוך את חוויותי כהריונית ישראלית, וגלית הביאה את החיים שלה כאמא שחיה בצפון הרחוק עם שני ילדים ובעל בחו"ל, וביחד כתבנו על האהבה המשותפת לדברים יפים.

איך זה קרה השינוי שהבלוג התחיל בתור יומן אישי, והפך לעסק פורץ דרך בתחום?

מהר מאוד הבלוג  תפס תאוצה בלי כוונה בכלל, התחלנו לקבל תגובות של אהבה. הבנו שעוד אנשים חוץ מהאמהות שלנו קוראות את הבלוג. הוא הצליח מאוד  מהר, לא נולד כעסק אלא כבלוג, ילד שני בשבילי, ילד שלישי בשביל גלית, בלי מטרות רווח ובלי יומרות, והערך המוסף שלו היה מהתחלה ועד היום – הקהילה. היה ברור שבלינגבלינג יצר קהילה מאוד מתקשרת וחזקה, זה בא לידי ביטוי בכל דבר אם בתגובות ואם בפידבקים שקיבלנו מחנויות ומעצבות – אימפקט גדול שהגיע דרך הבלוג.  לפני כשנה וחצי הרגשתי שבלינגבלינג הוא כל מה שאני רוצה לעשות בחיים-לא רק כפאן גם כביזנס. באהבה גדולה וחברות ענקית נפרדנו גלית ואני. חששתי מאד מהפרידה אבל כמו כל קושי אחר בחיי-צמחנו ממנו: גם החברות וגם הבלוג. החלטתי להפוך את בלינג לעסק, כמו בחו"ל, לתת ערכים מוספים לקהילה ולהרחיב את הבלוג למגזיני יותר. הבלוג מתפתח כל הזמן ולתחושתי, הוא די פורץ דרך. אני מוצאת את הדרכים המדויקות תוך כדי הליכה, זה חריש  עמוק שצריך לעשות, זה קשה מאוד אבל זה כיף.

איך הבלוג  השתלב עם העבודה? כמה זמן הבלוג לקח מהחיים?

זה מאוד משתנה. כשהוא נולד הוא היה סייד ביזנס, לשתינו היתה עבודה תובענית( הינו עצמאיות בתחומים של שיווק ואסטרטגיה און+אוף ליין). ברור שהבלוג לקח זמן מחיי היום היום, אבל מאחר וכתיבה זה משהו שבא לי בקלות ובטבעיות ,פשוט החלטתי על זמן ביום בו אני יושבת וכותבת.

כתיבת פוסט ולו הפשוט ביותר, לוקחת זמן: הכתיבה עצמה, התאמת התמונות, עריכה של וזיואלים וטקסטים, לעתים קרובות, אני כותבת על מעצבת או מוצר וצריך להמתין עד שיגיעו ויזואלים מאושרים ומעולים וחומרים כתובים. אבל אחרי הכל, זו לא מערכת ידיעות אחרונות

אז מה זה בלינגבלינג בכלל? זה בלוג? זה פלטפורמה? איך העסק בנוי?

היום, זה מה שאני עושה. אני עובדת בבלינגבלינג. הבלוג הפך למה שאני קוראת E-BRAND. הוא כבר לא לא רק בלוג, יש לו מחלקות והתמחויות. לדוגמא: Bling Events מחלקה שמתמחה באירועי השקה קונספטואליים לחברות ומותגים שהתקשו להגיע לבלוגריות מובילות ומשפיעניות דיגיטליות. אני מעניקה שירותי יעוץ בתחומים של אסטרטגיה מיתוג ושיווק דיגיטליים לשני קהלים: חברות ומותגים שמבקשים להגיע בצורה מדויקת לקהל של אימהות ואימהות בדרך וגם לבעלות מותגים ועסקים שהמוצרים שלהן פונים לאימהות ואימהות בדרך. הבלוג הוא הפלטפורמה הראשית והבית. ממנו הכל מתחיל ובו הכל מסתיים. אני מכניסה עכשיו גם חלק של קומרס מתוך הבנה שלבלינגבלינג יש מספיק כוח והשפעה והוא מסוגל לעמוד בזכות עצמו מבחינת מכירות ומסחר אלקטרוני מגניב וחדשני. התוכן האישי זה עבורי , אני חיבת לכתוב, אם אני לא כותבת משהו בי קמל.

איך את מתיחסת לחשיפה האישית שלך?

מבחינתי, הכתיבה שלי, והפתיחות בה כותבת על הדברים הכי אישיים כמו דכאון אחרי לידה והפרעת קשב וריכוז, היא שליחות. מגיל קטן אני זוכרת את עצמי חושפת, זה באופי שלי. יש הרבה דברים בחיים שלי, שאני מרגישה שאני משמשת פה לציבור מסוים ששותף למצוקה או לחולשה או לבעיה מסוימת. תמיד היתי כזאת , כולם יכלו לקטר בכיתה אבל אני הייתי הולכת למנהלת, כולם היו מדברים בינם לבין עצמם, אני היתי הולכת להתלונן ולהרים קול, תמיד כזו.  כשהיתי בהריון הרגשתי שזהו, שקיבלתי תיק ועכשיו אני חיבת להיות הדוברת שלו מעל כל במה אפשרית. ההיריון היה לא קל ומאתגר וכמובן שגם הדיכאון אחרי לידה שהגיע אחריו – על שניהם כתבתי, התראיינתי, נחשפתי ולא הסתתרתי. עבורי זה שירות שאני פשוט חייבת לתת לקהילה שלי. כמות המיילים והפידבקים שאני מקבלת אחרי כל פעם שאני פותחת פצע כזה היא לא נורמלית . אם הצלחתי לעזור לאמא אחת להרגיש שהיא בסדר אז וואלה, עשיתי משהו טוב. אני מניהח שמה שמקל על הענין הוא שבתודעה שלי אף אחד לא קורא את בלינגבלינג, ואף אחד לא רואה אותי באירועים, רק ככה אני יכולה לכתוב אישי, מהלב.

איך הגעת לאינטרנט?

עבדתי בסלקום בתור מנהלת תוכן באגף השיווק, וקיבלתי את הכוכב נולד הראשון שהיה הפרויקט הראשון בטלוויזיה שהיה לו קרוס פלטפרום : אינטרנט מובייל טלווזייה. הרגשתי שהגעתי הביתה. כשהתחלתי להתעסק עם המובייל הרגשתי –וואוו אמיתי!  זה דיבר אלי בטירוף. כשקיבלנו מכשירים הביתה לבדיקה וטסטים-התחרפנתי משמחה. ככה גם גיליתי את האינטרנט .
הקמתי וניהלתי את קהילת הנשים של קפה דה מרקר החלוצי ואת פורום ה-F5  לקידום סטרטאפיסטיות בתחומים של אינטרנט, היטק, טכנולוגיה, הון סיכון ועוד. כבר אז האמנתי שאין און ליין מעולה בלי אוף ליין תומך והפקתי workshop שהנחו יזמיות ונשות מקצוע מעולם ההי-טק וההון סיכון וזכו להצלחה רבה.

את חזקה בליצור קהילות, למה זה חשוב?

בקהילות יש את כל אימהות המזון של עולם תקשורתי מושלם, את כל המרכיבים, זו גם קהילה במובן הטוב, זה נוכח, זה נמצא, זה תומך, את יכולה ללכת כשזה לא טוב לך כי את יכולה לסגור את המחשב או לעשות אנסבסקרייב, יש בזה אלמנט עצום של נתינה ותמיכה, זה צומח ויש אשכולות וענפים וזה מצמיח אנשים ועסקים –זה מביא לדברים נפלאים!

למה יזמת את הקוד האתי של הבלוגריות?

כשפתחנו את בלינגבליגנ הה לנו ברור שהתחום פרוץ, שיש ג'ונגל, מיד עטו עלינו עם הצעות למתנות ולא הסכמנו לשתף פעולה עם זה. מצד שני כל הזמן היו שמועות , והחלטנו שזה מצריך מיסוד. ישבנו גלית ואני, וקרן שביט ורד מוסינזון שרון קפלן, ועוד נשים נוספות מהתחום, לפני כארבע שנים, וכתבנו קוד אתי שחתומים עליו מאות בלוגים עד היום.

מה העצות שלך לבלוגריות מתחילות?

המלצה ראשונה ויחידה היא לעשות חקר שוק – צריך לבדוק מה קיים בשוק ואיפה הערך המוסף שלך, ואח"כ זה באמת למצוא את הזווית המיוחדת. אין דבר שלא עשו, עשו הכל, הכל. אבל גם מנוע חיפוש היה לפני גוגל ובכל זאת כולנו מכירות ומשתמשות בגוגל. זה לא אומר שאם משהו קיים  לא צריך לעשות עוד אחד, פשוט צריך לעשות את זה אחרת. צריך להסיק מסקנות, לבדוק מה המתחרים עושים פחות טוב, מה הערך המוסף שלך בתור נותנת שרות או מקצוע ואז להסתער. הכי חשוב מבחינתי, זה לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לא את הקוראים ולא את הקהילה ולא את המפרסמים כלום. כל יום צריך להגיד תודה על מה שיש כבר, ולראות איך את עושה את זה עוד יותר טוב.

איזה פוסטים את הכי אוהבת?

יש המון פוסטים שאני אוהבת- יש לי תכונה כזו, אני לא נצמדת לדברים, כשאני משחררת אני משחררת, וככה זה גם עם הפוסטים. אבל בכל זאת יש כמה אהובים עלי במיוחד:  הקיסרי האחרון הפתעת הקשב שלי   לרחוץ את ברבי על דיכאון לא נוצץ בכלל ועל למה ואיך שרדתי לספר ועוד ועוד

ולאחר שקראתי את הראיון עם ליאת, על בלינגבלינג, שהוא בעצם המותג, והעסק, שהתפתח מהבלוג שלה, אני מבינה היום, שאז, כשהקשבתי לה, לא כל כך הבנתי. מזל שהקלטתי את השיחה שלנו, כי היום, כשאני מתחילה לאסוף את חלקי הפאזל ולראות את השלם, אני כל כך מבינה מה שהיא אומרת. מצחיק, איך שדברים קורים בזמנים הנכונים.