בדקתי באינטרנט – וואלה, היום הסניף פתוח אחה"צ.
תיקנתי את האודם, נשארתי על "מדי הייצוג" שיצאתי איתם מהבית בבוקר ולקחתי את הבנות מהצהרון היישר לבנק.
שעתיים הן היו איתי.
לימדתי אותן איך אפשר לעמוד על שלך בכבוד, להביע את מה שאת חושבת עם הרבה אמונה ואסרטיביות, ואיך להאמין בעצמך ולהגשים את זה.
באוטו, בדרך לבנק, הסברתי להן שהן הולכות להתייבש אבל ללמוד שיעור לחיים. הסברתי להן מה זה עסק, מה הלוואה, מה זה קהילה, מה זה להגשים.
וביקשתי מהן שיזמנו לי את ההלוואה לטובת הבית של הבלוגריות.

ישבתי עם מנהלת החשבונות העסקיים, אחרי רבע שעה תמר נכנסת לשקובית ומחייכת ואומרת:
"נו אמא, אז היא מבינה שהבית של הבלוגריות הוא דבר ממש טוב שאת עושה?" ויוצאת אחרי שאמרתי לה שאני עדיין מסבירה לה.
אחרי עשר דקות נעה מגיעה. עומדת. מחייכת. "נעה, מה את עושה?" "אני לא יודעת לזמן הלוואה, רק חניה, אז באתי לחייך את הפרצוף החמוד שלי בשביל שהיא תתן לך הלוואה". חייכה והלכה.

שעתיים.
שלמות.
זימונים, חיוכים, מסמכים, סבלנות, שייק פירות (לוקח ים של זמן להקים הלוואה בבנק, קפצנו לשכן עם השייקים), חתימות.

ואז ההיא מהבנק שאלה : "בעלך יודע שמה שאת עושה זה משוגע?". הראיתי לה את הסרטון שלנו ביחד. "לפני חמש שנים עשינו אותו צעד משוגע כשמכרנו הכל וטסנו לשנת תת התמחות שלו, ותראי מה יצא ממנו, הפעם זאת שנת תת ההתמחות שלי, ובואי תראי מה יצא בעוד שלוש שנים ממני".
יש הלוואה.
עכשיו אפשר להתחיל.
אה כן, היתה גם פיצה, בכל זאת. הבנות של האבא שלהן